מאז ומעולם חשתי לא בנוח עם הדימוי של המוסיקאים האלה בתרבות הפופולארית. הרגשתי שהמוניטין שיצא להם, גם בקרב המעריצים שלהם וגם אצל המבקרים של הדמויות, מפספס יסוד חשוב מאין כמוהו בזהות שלהם. במהלך הלימודים נתקלתי במיתוס אחר לגמרי – על הגיבור היווני. נראה, שחרף כל ההבדלים ביניהם, דווקא הגיבור הקלאסי, והתגלמות מודרנית של המאפיינים שלו, עשויים לסייע בהבנת חייהם ומותם של החברים במועדון ה־27.
תחילה, יש לתת את הדעת על אחד היסודות הבסיסיים בזהותו של כל גיבור קלאסי – השאיפה לתהילה. ביוונית –`Kleos’, מונח בעל שני פירושים: הראשון, הוא אכן יוקרה או תהילת עולם. השני, הוא שיר או סיפור אפי שמנציח את זכרם ומאדיר את שמם של אותם הגיבורים. לשירה, אפוא, תפקיד כפול: היא המסר וגם הצורה בה מועבר המסר.
הגיבור מייחל לתהילה נצחית, אך חיי האדם הם ברי חלוף, וכתוצאה מכך טבוע בו פחד מכך שזכרו יימחה. מנגד, השירה והאומנות הן אלמותיות, והספרות האפית היא הדרך של הגיבור לשמר את זכרו, היא המשעול בו צועד הגיבור לעבר תהילת עולם. לכן, טבעי שמשאלת הלב של כל אדם כזה תהא להיכלל בשיר אפי. הואיל ומשאלתו של הגיבור להיכתב בנצח חורגת מתחום חייו הקצרים, ולא ניתנת למימוש במסגרת החיים הארציים והזמניים, הוא שוהה בתווך בין שני צירי זמן מסדר שונה, זה הסופי של חייו אל מול האינסופי של התהילה והשירה.
בבוא הזמן, הגיבור נדרש להכריע ביניהם: בכדי לזכות במעמד בשירה האפית ובתהילה הנצחית, הגיבור נאלץ לוותר על חייו כבן תמותה. כדי להשיג את המטרה הנעלה והנשגבת ביותר אליה אדם יכול לייחל, הוא להקריב את חייו, ולמות מות גיבורים בקרב. על כן, עבור הגיבור רגע המוות הוא רגע השיא והסוף של חייו גם יחד; מחד, הוא המימוש של הערכים המקובלים בסביבתו ושלאורם הוא עצמו חי, ומאידך הוא הפרידה שלו מסביבתו ומחייו. זהו הרגע בו הוא משיל מעליו את ציר הזמן הארעי והאנושי, ונטמע בציר הזמן האלוהי של הנצח. מחמת החשיבות העצומה של הרגע, חובה עליו להיות מזוקק ומושלם, ונדמה שהגיבור חש צורך לתזמן וכמו לתסרט את הרגע הזה, לתכנן אותו באופן מדוקדק על כל פרטיו.
בעוד שבמשך חייו על פני האדמה ניתן היה להטיל ספק בייחודו של הגיבור, הרי שהמוות עטור התהילה חותם את הספקות והחשדות האלו. בחייו, חרף המצוינות שלו ויכולותיו האישיות הגבוהות, אחרים, פחותים במעלה אך בעלי סמכות חברתית או מנהיגותית יכלו לגבור עליו. כלומר, העליונות האישית והפנימית שלו עשויה להתבטל מול העליונות החברתית של אחרים. במותו, שמהווה את הביטוי הטוב ביותר של ה ‘Arete’ (המצוין, הראוי והטוב), אין עוררין על נשגבותו של הגיבור. ברם, רק הטובים והנעלים ביותר מסוגלים להוכיח את המצוינות שלהם ובהתאם, רק מעטים זוכים לתהילה המיוחלת. בעקבות זאת, המוות בקרב משרת את מעמדו של הגיבור כטוב ונעלה ביותר.
הגיבורים האלו היו מזוהים כולם עם התרבות היוונית הכללית. בשונה מהם, אחד המאפיינים המובהקים של החברים במועדון ה־27 הוא ההשתייכות שלהם לתרבות נגד. פעמים רבות הם שימשו כדמויות להערצה וכסמלים של מהפכות. ג’ים מוריסון ולהקתו פעלו באמצע וסוף שנות השישים, שיא המהפכה ה”היפית” בארצות הברית ובאירופה, שדגלה במהפכנות וחתירה לחרות, אהבת אדם ושלום. לרעיונות אלה היו ביטויים ארציים יותר, דוגמת מין חופשי ושימוש נרחב באלכוהול וסמים. מכיוון שהמסרים שעלו משיריו של מוריסון והתנהגותו עלו בקנה אחד עם המסרים שהתנועה חרטה על דגלה, דמותו אומצה בחדווה על ידי ההמונים כסמל של המהפכה. הלהקה “נירוונה” ובראשה הסולן קורט קוביין השתייכו גם הן לתרבות נגד, עקב המעורבות שלהם בסצנת הגראנג’ בסיאטל של תחילת שנות התשעים. תנועה זו ינקה את הערכים ואת האסתטיקה שלה מאלו שמזוהים עם תרבות הפאנק, כמו ניהיליזם, התנגדות לרווח ולמקובל והרסנות כלפי כל מה שנחשב ממוסד או שמרני. ערכים אלו לא היו זרים לקוביין, הן כנציג של התנועה והן כפרט. אישיותה וחייה של איימי ווינהאוס, אף שלא הייתה חברה מוצהרת באף קבוצה, תנועה, או מרד מובחנים, היו מעין מרד בפני עצמם. זה היה ברובו ניסיון לניפוץ נורמות חברתיות והתבטא במגוון נרחב של התנהגויות שוניות במחלוקת, כמו שתייה לשוכרה בפומבי או בחירה בקו אופנתי פרוע.
שלא במפתיע, אל הבוז המופגן כלפי המוסכמות החברתיות, ואל הניסיון לפרוץ גבולות חברתיים ותרבותיים נלווה מרדף של האומנים אחר החרות המוחלטת, אישית ואומנותית כאחד. פעמים רבות, המאמץ להגיע לחופש בלתי מוגבל, יצירתי וחברתי, התברר גם כאחת הסכנות הגדולות לחייהם; סגנון החיים הפרוע, המין החופשי והשימוש הבלתי מבוקר בסמים הובילו פעמים רבות אומנים אל מותם.
ג’ים מוריסון, במסע שלו אל עבר דרכי הבעה חדשניות וייחודיות, נעזר בסמים ואלכוהול מתוך תקווה שחומרים אלה יעודדו את היצירתיות שלו. אך נראה שהוא היה אומן יצירתי באופן יוצא מגדר הרגיל בזכות עצמו, ואין עדות כי הסמים סייעו לו להגשים את מטרתו. יתרה מזאת, מוריסון פיתח בחלוף הזמן התמכרות קשה לסמים ולשתייה חריפה. לא זו בלבד שההתמכרות לא עזרה לו להגיע לפסגות אומנותיות חדשות, היא מנעה ממנו לגדול וליצור, שכן פעמים רבות היה שיכור או מסומם מכדי להלחין, לכתוב או לשיר. סיפורה של איימי ווינהאוס דומה לזה של מוריסון. כאמור, אחת מהדרכים בהם בחרה הזמרת לזעזע את מוסכמות החברה היא הפתיחות בה התייחסה לשתיית אלכוהול ולהרגלי השתייה שלה עצמה. היא התמודדה במשך מספר שנים עם התמכרות חמורה לאלכוהול, ולבסוף נפטרה כתוצאה משתייה מרובה והרעלת אלכוהול. חרף רצונה לראות בחיבתה לטיפה המרה ניתוץ של מוסכמות, היא זו שהביאה למותה ושמה סוף ליצירה שלה. כמו חבריו למועדון ווינהאוס ומוריסון, גם קורט קוביין, בניסיונותיו הנואשים להשתחרר הן מהשדים של עברו והן מהצורך לרצות את קהל מעריציו ואת חברות התקליטים, הסתגר בביתו ופיתח התמכרות קשה לסמים.
אם כן, בשלושת המקרים שלפנינו דווקא המאמץ להגיע לחופש מוחלט הוא זה שלבסוף כבל את האומנים ומנע מהם להשיג את החופש לו ייחלו. בזו אחר זו, שלושת הדמויות כשלו בניסיונות השווא לפרוץ את גבולות המחשבה והמוסכמות. משום שבכל הדוגמאות לעיל, המרד גרר לבסוף את האומנים אל מותם, נדמה שהכלים שברשותם לא אפשרו להם להתעלות מעל המגבלות שהוצבו בדרכם. לנוכח אוזלת ידם של האמצעים המקובלים והארציים להשתחרר באופן מוחלט מגבולות ומגבלות, צפוי היה שהאומנים יחפשו אחר דרך אחרת להגשים את מטרתם.
כדי להעלות השערה בדבר השיטה בה לבסוף בחרו הגיבורים להשתחרר מכבלים אלה, אחזור למיתוס הגיבור הקלאסי, ואעמוד על שני מאבקים בחייו: הרצון שלו לתהילה נצחית אל מול חייו הקצרים והחולפים, וההתמודדות החברתית, מול יריבים פחותים במעלה אך בעלי יתרון חברתי. בשני המקרים, המוות עטור התהילה הוא זה ששם קץ למאבק ושסייע לגיבור לנצח בו. שני מתחים אלו, כמו גם הדרך להפיג אותם, מהווים נקודות מפתח בדרך להבנת חייהם ומותם של המוסיקאים.
בתקשורת העולמית, חייהם ובייחוד מותם של המוסיקאים נתפסו כטרגיים או מזעזעים במקרה הטוב, או עלובים וגרוטסקיים במקרה הרע. על רקע תיאורים אלה, מובן כי המסע שלהם לחרות ותהילה, על שבירת המוסכמות אך גם על הקשיים שבו, יפורש כהידרדרות פראית ובלתי נשלטת. סביר שהרושם שנטמע בציבור לגבי ההתנהגות משולחת הרסן שלהם היא שהאחרונה נובעת מנטייה להרס עצמי או רצון פנימי לפגוע בעצמם ובסביבתם, שנהיה בחלוף השנים מהסממנים המובהקים של חייהם של כוכבי רוק. לאור זאת, המוות הוא הסיום העגום אך הצפוי של חיים שחורגים מן המקובל והרצוי בחברה.
אך ההשתייכות של האומנים לתרבות הנגד עשויה לספק הסבר אחר להתנהלות ההרסנית שלהם. נוכח אמות המידה השונות למצוינות ויוקרה בחוגים החברתיים והתרבותיים אליהם שייכים המוסיקאים, לא מפתיע שהשאיפה להצטיינות בחברות כאלה, ואופן ההצטיינות עצמו, עשויים להיות שונים מאוד מאילו של החברה הכללית. סביר שתרבויות הנגד אליהן השתייכו, שמקדשות שחרור וניפוץ מוסכמות, ייבחרו כנציג אדם שנמצא בזהות מוחלטת עם הערכים שלה. לפיכך, אורח החיים הפרוע שמזוהה עם חברי המועדון הוא תעודת הצטיינות ולא אות קין. בנוסף, ובדומה לגיבור היווני, על האומן להתעלות על אורח החיים המקובל בתרבות אליה הוא שייך ושלה הוא משמש נציג. כמוהו, במטרה להגיע למימוש הגבוה ביותר של המצוינות וכדי להיות ההתגלמות המושלמת של הערכים בהם דוגלת החברה בה הוא חבר, עליו למות.
בנוגע לרגע המוות עצמו, נמצא דמיון רב אף יותר בין הגיבור למוסיקאי: מפאת חשיבותו וגדולתו, על רגע המוות לבטא בצורה המיטבית את הערכים למענם הוא חי. כתוצאה מרצונו של הגיבור להיכלל בשיר האפי, הוא נדרש לתכנן לפרטי פרטים את המוות שלו. כמו כן, על המוות של כוכב הרוק להוכיח כי הוא אכן ראוי להיות סמל לרעיונות לאורם הוא חי, ולכן הוא נדרש לתת את הדעת על נסיבות מותו, ולהבטיח שאכן יהיו תואמות לסגנון חייו. מסקנה זו עשויה להסביר מדוע הגורמים למוות של חברי המועדון היו לרוב מנת יתר, הרעלת אלכוהול או התאבדות. נסיבות אלו, שמנקודת מבט אחרת ייתכן שיימצאו ראויות לביקורת, גועל או זעזוע, מקבלות פרשנות שונה עם אימוץ נקודת המבט החדשה. יתר על כן, כך ניתן להבחין אולי במשמעות אחרת בנוגע לגיל המוות עצמו: הוא נובע מהרצון של האומן, שזהה לזו של הגיבור, לדייק ולתזמן את רגע המוות שלו. לפיכך, אם ברצונו לקבל את החברות הנכספת במועדון, אזי עליו למות בגיל מסוים מאוד – 27.
מתח נוסף שמאפיין את חיי הגיבור הקלאסי, בין החולף לנצחי, יכול גם הוא לתרום להבנת המשמעות של רגע המוות עבור חברי המועדון. כאמור, המוסיקאי שואף להשתחרר מהארצי והמסוגר ולפרוץ את דרכו אל עבר חופש מוחלט. נראה שהוא מייחל, דווקא מתוך שונותו והצטיינותו, לגעת במשהו נעלה. בין אם הרצון מלווה בשאיפה לתהילה ובין אם בסלידה ממנה, אין די בזמן האנושי ובכלים המוגבלים שעומדים לרשות האדם כדי לאפשר לו לעשות זאת. על מנת להגשים זאת, ולהיפרד מהמגבלות הארציות של החברה סביבו ושל הזמן בו הוא חי, על המוסיקאי לנהוג כמו הגיבור הקלאסי, ולהקריב את חייו.
ניתן לתאר את מותו של הגיבור כמעין עסקה, שמציבה על כף המאזניים את החיים הגשמיים אך ברי החלוף מול המוות והתהילה הנצחית. עסקה כזו תהא ראויה גם למוסיקאי השואף לחופש ולתהילה ואכן, יש שראו את המוות המוקדם אך המפואר כחתימה על חוזה. ברגע החתימה, הוא מוותר באחת על ההקשר הזמני והחולף של חייו, ומתאחד עם רעיון או מושג גדולים ממנו. בתמורה לחברות במועדון, לשחרור מהכבלים החברתיים ולחירות המושלמת, עליו לשלם את המחיר הגבוה ביותר בנמצא.
לאור זאת, מצטיירת תמונה שונה לחלוטין של המוות המוקדם. הוא איננו תוצאה של הפקרות ופריקת עול; הוא החלטה, בין אם מודעת או לא, להקריב את החיים בתמורה לדבר נעלה מזה. בשביל אומנים רבים, המוות הוא נקיטת אחריות על חייהם, על הרצונות והמשאלות שלהם. המוות עשוי לגאול אותם מהקושי שחוו בחייהם, הוא קיבוע המורשת שלהם והלידה של הזהות הנצחית והאלוהית. על כן, ניתן לראות במוות את טקס המעבר שלהם – מבני תמותה לחברים במועדון האקסקלוסיבי.
