לפני כשלושה שבועות בערך התיישבתי לראות את הסרט החדש של נטפליקס Don’t Look Up. אין זה ממקומי להיכנס לתחומים של כותבים אחרים ומוכשרים בניו־סינדרום ולכן לא אכנס פה לביקורת על הסרט (רק אציין שאני ממליץ בחום לראות), אך כן אציין שהסרט גרם לי לחשוב הרבה על איכות הסביבה ומשבר האקלים. תמיד ששמעתי על משבר האקלים והתחממות הגלובלית היה לי ברור שמדובר במשהו חשוב ובבעיה חמורה שזקוקה לטיפול, אך התחושה הכללית שלי הייתה תמיד שאני יכול לסמוך על כך שאנשים אחרים יטפלו בה. זה לא שאני חי אורח חיים בזבזני במיוחד ואני משתדל להימנע מצרכנות שאינה הכרחית אבל מעולם לא חשבתי ללכת לזה כקריירה. פתאום באותו ערב לאחר הסרט כשאני עדיין בשוק הראשוני אחריו ולא יודע לגמרי מה לעשות עם החיים שלי עכשיו, חשבתי אולי אני טועה בכיוון המחשבה שלי. אולי זה לא נכון לסמוך על זה שאנשים אחרים יטפלו בזה? מה זה יעזור לחשוב על להפוך את החברה שלנו למקום טוב יותר, אם תמומש סכנה שתנאי המחייה הבסיסיים ביותר לא יתקיימו בעקבות התחממות האקלים? בעודני מתלבט האם זה כיוון סביר שאני באמת רוצה לעסוק בו בחיי התקיימה הרצאה בזום במסגרת האוניברסיטה על משפט בינלאומי ודיני איכות הסביבה.

העולם של משפט בינלאומי הוא משפט מורכב ומסובך שקטונתי מלהרחיב עליו במסגרת זו, אך השאלה המעניינת בו שרלוונטית לענייננו, היא מה גורם למדיניות לציית לו. בסופו של דבר ברור שגם למשפט שכזה יש אמצעים של ענישה ופיקוח וניתן להעניש מדינות ככל שהן לא עומדות בסטנדרטים שהוא מציב, אך לרוב עונשים יוטלו רק על מדינות חלשות שאינן יכולות להשפיע על המשפט הבינלאומי עצמו באופן ממשי. אם כך, מדוע מדינות חזקות יותר מצייתות למשפט הבינלאומי? התשובה הפשוטה ביותר היא סטיגמה. מדינות רוצות להיתפס כחלק מה־Good Guys ושלא תהיה עליהן סטיגמה שלילית. לכן גם מדינות חזקות יחסית מעוניינות לציית למשפט הבינלאומי, בשביל לזכות במוניטין טוב בעיני הציבור.

אם אחזור לסיפור ההרצאה, אז במהלכה נחשפתי לעולם המרתק של המשפט הבינלאומי ודיני איכות הסביבה. אמנם, באופן לא מפתיע, מדובר בתחום שהוא יחסית בחיתוליו אך נעשים בו שינויים מרחיקי לכת בתקופתנו. לדוגמא, בין השאר, מהלך של האו”ם שיביא בקרוב להכרה בזכות לאיכות הסביבה כזכות אדם עצמאית שעומדת בפני עצמה (כיום מכירים בה רק כנגזרת מהזכות לחיים ולכן ההגנה עליה במשפט הבינלאומי לא חזקה במיוחד). מגמות נוספות שקיימות הן אפשרות לתבוע מדינות כאשר מוכח שהן הובילו לזיהום ולפגיעה באוכלוסייה מקומית והכרה בפליטי אקלים כזכאים למעמד של פליטים, בדומה לפליטים ממדינות מוכות מלחמה. במהלך ההרצאה סופר לנו על אדם ומשפחתו שניסו לזכות במעמד של פליטות בניו זילנד כתוצאה מהעובדה שמדינת המולדת שלהם – קיריבאטי (מדינת אי, צפון מזרחית מניו זילנד) – שוקעת לתוך הים. אמנם בסופו של דבר בקשתם נדחתה, אך נקבע באופן עקרוני שככל שהסכנה שלהם להיפגע מההתחממות האקלימית הייתה ודאית יותר, אז הם היו עשויים לקבל מעמד של פליטות. ההצעה המעניינת ביותר אליה נחשפתי הייתה הוספה של עבירה פלילית חדשה בשם Ecocide. עבירה זו אמורה להופיע מיד אחרי Genocide ולקבוע שפגיעה חמורה וודאית בסביבה מתוך ידיעה על אפשרות הפגיעה, עשויה להוות עבירה פלילית אשר תגרור ענישה (וזאת גם אם אף אדם לא נפגע באופן ישיר מהזיהום עצמו). הצעה זו נמצאת ממש בשלביה הראשונים ובעיקר מוצעת כיום בידי אקדמאים, אך גם עבירת ה־Genocide הנוכחית החלה ככזו.

המחשבות שלי בעקבות ההרצאה הזאת היו בעיקר כמה חשוב לדעת על כל המהלכים הללו שקורים היום בעולם. בשביל להביא בסוף לשינוי בתחום הזה צריך קודם כל להיות מודעים לכל מה שקורה בו ולאפשרויות השונות שניצבות בפני מי שרוצה לפעול בו. בהקשר של המשפט הבינלאומי אין לי תשובה טובה איך נצליח להפוך את איכות הסביבה לחלק ממועדון ה־Good Guys וסיכוי לא רע שנצטרך לשכנע קודם את המעצמות החזקות בכך שזה באמת חלק ממאפייני ה־Good Guys, אך נראה שאנחנו בהחלט בכיוון הזה. אני מקווה שהמאמר הקצר אולי עודד אתכם לפעול לפתרון משבר האקלים ולא להשאיר אותו לאנשים אחרים ולפחות קצת פתח לכם את החשיבה לגביו.