השבוע התרסק מסוק ה”עטלף” מול חופי חיפה; במסוק היו שלושה קצינים, שניים נספו – סא”ל ארז שחייני ורס”ן חן פוגל, יהי זכרם ברוך; אחד ניצל – סרן רון בירמן.

צה”ל ערוך ויודע כיצד לפעול במצבים כאלו בשביל להגיע אל המשפחות עם ההודעה המצערת בצורה הכי מיומנת שאפשר. רק שבמקביל למה שכולנו מכירים כ’דפיקה בדלת’ או השורה בערוצי המדיה של ‘הודעה נמסרה למשפחות’, נעשה מרוץ במהירות האור מול כל ערוצי התקשורת והרשתות החברתיות השונות.

כך למשל, קיבלנו השבוע דוגמה חיה לנושא כששני חברי כנסת ,שאחד מהם איש שירותי הביטחון לשעבר, בחרו לעדכן במליאת הכנסת פרטים על התרסקות המסוק עוד לפני שצה”ל התיר את פרסום פרטי האסון לאחר שהודיע למשפחות ההרוגים. אחד מחברי הכנסת אמר מידע שגוי שלא היו נפגעים בהתרסקות וחבר הכנסת השני הודיע כי שני חיילים נהרגו. חשוב להגיד לחברי הכנסת הללו: אתם אמורים להיות חלק מההנהגה של המדינה, אנשים אתים מלאים בערכים, רצון לעשות ולשנות בשביל שיהיה פה טוב יותר ושכולנו נהיה אנשים טובים יותר. אז איך יכול להיות שהיה נראה לכם נכון לדבר על הדברים האלו עוד לפני שצה”ל התיר את הפרסום?

הפיתוי הוא גדול, אין לי ספק, אבל אל תשכחו שמאחורי כל רשימת שמות שרצה בוואטסאפ, סטורי באינסטגרם, תוכנית חדשותית שנאמרת בה בשורה על אסון כזה או אחר – יש משפחה. משפחה שבאותו זמן חייה משתנים ולא יחזרו להיות כפי שהיו בשום צורה בגלל אותה ‘דפיקה בדלת’. תחשבו על המשפחות שלכם; הייתם רוצים שהם יקבלו הודעה מאנשים שעוברים הכשרות ארוכות לכך בליווי אנשי צוות ושידעו להיות הכי ישירים אתכם בשעת האסון, לא ככה? אז תזכרו את התהייה הזאת בפעם הבאה שתראו איזשהו פרסום; תנסו לעמוד בפיתוי הגדול ולא להעביר הלאה; תנסו דווקא להעביר את המסר שצה”ל עושה את עבודתו ותנו לו להודיע למשפחות שחיים משתנים בדפיקה אחת בדלת.