ראיתי אישה מקוננת על חורבן הבית
וגבר כואב בגלות.
ראיתי אהובה מחפשת ביגיעה אחר דודה מעל גגות העיר
ויתומים נבוכים באובדנם.
ראיתי את השכינה מבכה על בניה
ואת יהוה כועס על בניו.
כל זאת ראיתי
ולא הצלחתי להרגיש
ולהבין לא עלה בידי.
ראיתי ילדה בוכה ביום השואה
וחיילים נחנקים ביום הזיכרון.
ראיתי את אמא מזילה דמעה כשגלעד חזר
ואת אבא נרעד מול מטס יום העצמאות.
כל זאת ראיתי
ולא הצלחתי להרגיש,
לא לשמוח
ולא לכאוב.
והם,
האישה המקוננת
והגבר הכואב,
האהובה המחפשת
והיתומים הנבוכים,
השכינה הבוכייה
ויהוה הכעוס,
הילדה הדומעת
והחייל המשתנק,
אמא ואבא,
הם לא יבינו לעולם.
הם לא יבינו אותי,
שקוננתי
וכאבתי,
חיפשתי
והובכתי,
בכיתי
וכעסתי.
הם לא יבינו
שרעדתי מפחד בשריקת הפתיחה,
שנחנקתי מדמעות בדקה 92:48,
שצהלתי בשמחה כשראמוס הניף את הגביע
ושהתאכזבתי עד עמקי נשמתי כשאמבפה חתם בפריז.
הם גם לא יבינו
את הציפייה שיגיע הקיץ
ואת הציפייה שייגמר.