לפני כמה שבועות נתקלתי בתמונה מזעזעת: שש ג’ירפות שוכבות בבוץ האפריקאי, מתות. גופן המרקיב משאיר עקבות שחורות־אפורות על הקרקע, שכבת צבע דקה שמפרידה בין גופן לבין גוון החמרה של האדמה. צווארים ארוכים ורגליים שלוחות משתרגים זה בזה, בצורה שאם לא הייתה פורנוגרפית הייתה ארוטית. אנחנו מתבוננים בהם בזווית כמעט ישרה לחלוטין, ממרומי השמיים הערומים של אפריקה, ממקומה של השמש.
הפסדתי במאבק מול כושר הדמיון שלי, ומיד צפו ועלו בעיני רוחי, או יותר נכון השתגרו לי הישר לתוך המוח, הדימויים המוכרים לעייפה אך האכזריים למדי. בורות הירי בפונאר ובאבי יאר, קורבנות הרעב במדינות אפריקה, ערמות הגופות בבלקן והגופים החלושים והשלדיים של עובדי המכרות בדרום אמריקה. בקצרה – הפשעים הגדולים של המאה העשרים, או האסונות שהביא האדם הלבן, עם שיגעונות התבונה והגדלות שלו, על העולם כולו. אצלנו בראשיתה של המאה העשרים ואחת, ובקרבנו הדור שאחרי המלחמות (לו מאבקי עצמאות ומשטרי אימים כמעט ולא אומרים דבר) האשמה נמתחת אל מעבר לאחריות שלנו על גורלו של המין האנושי. עתה, עתידה של הפלנטה כולה, על החי והצומח שלה, נתון לחסדנו.
המשך הגלישה הוביל אותי למסקנה הבלתי נמנעת לגבי האופן שבו מופיעים דימויי הנפגעים השונים ממשבר האקלים – בעלי החיים ותושבי המדינות שאינן במערב – בערבות הצחיחות לרוב של האינטרנט. הבצורת בקניה והשיטפונות בהודו ובבנגלדש שונים בתכלית מאופן הייצוג של אסונות האקלים במערב. הראשון מתאפיין לרוב בהדגמת הפגיעה על בני אדם או בעלי חיים, בדמיון רב לתמונות הבלהות של המאה העשרים. לעומת זאת התיעוד של נזקי המשבר במערב ממוקד בעצמים דוממים ולא בצורות חיים: ההוריקנים בלואיזיאנה או ההצפות בגרמניה נקיים מגופות, ובתמונות אנחנו עדים בעיקר לנזק העצום לרכוש.
נוסף על כך, הבחנתי שלצד הפער הזה, דימויי המשבר במערב מזוהים עם נזק של רכוש. פגיעה שהיא תוצאה מהרכוש, יצירתו, הפצתו וצריכתו. ארובות עשנות, זיהומי נהרות או כתמי נפט בימים. כלומר, בעוד שאזרח העולם המערבי מזיק לטבע ולאזרחיו המקוריים והאמיתיים, האחרונים ניזוקים ממנו.
נדמה לי שיש כאן מתקפה ברורה כנגד תעוזת המודרנה, על שני עמודי התווך שלה – התיעוש והכלכלה החופשית, בצירוף החוצפה הקולוניאליסטית ותפישת הקדמה. התיעוש והקפיטליזם יד ביד עם אחיהם הקולוניאליזם, מתפרשים בעין המערבית העכשוויות כחטא הקדמון המחודש של האדם הלבן. הרעיון הנוצרי להחריד הזה שב ותוקף אותנו בלב הפרוגרסיביות, באזורים שטעוני פגיעה באופן האנוש ביותר.
במקרה הזה, המכה לא פסחה עלינו – אלפי עגורים שוכבים מתים בביצות־לשעבר־אתרי־תיירות־כיום בעמק החולה. גם כאן, החשודים המיידים הם תאוות הבצע של עסקני התיירות המקומיים ועיוורונם הבלתי נסלח של החלוצים מייבשי הביצות לעדינות המצב בארץ הזרה להם. הכלכלה הקפיטליסטית המערבית באיחוד כוחות מרגש עם הנטיות הקולוניאליסטיות־התיישבותיות של המפעל הציוני.
חמורה יותר היא האנלוגיה למצבנו אנו, שמעוררת חלחלה לנוכח סיבת מותם של העופות הרבים – מגפה. העגורים הרבים, שלא לדבר על מעל למיליון חיות המשק שנהרגו, הם בעיניי רבים איום ממשי למגפה עולמית נוספת. הקשר בין שניים משבעת חטאי המאה העשרים ואחת מתבהר. תהליך הגלובליזציה, הכבד ממשקל הקפיטליזם הדורסני שנספג בו היטב מזה, והדיכוי הקולוניאליסטי מזה. בעיניי כמעט מתבקש להוסיף את הכיבוש ואת החטא הקדמון של מדינת ישראל – הנכבה והגירוש (מישהו לפני הציונים חלם על לייבש את הביצה ולבנות שם מתקני מחקר ותיירות?). מכאן גם אנחנו מצטרפים לאיחוד העולמי, לפקעת הסבוכה שטווינו שבין חטא קדמון, גלובליזציה וקפיטליזם, קולוניאליזם, וטבע ואקלים.
אני האחרון להטיף כנגד אקטיביזם שמאלני או סביבתי. אף על פי כן, עלינו להתיר את הפקעת הזאת, ולהתייחס לכל אחת מהבעיות שלנו באופן ממוקד וישיר, ולבדוק בשנית את טהרת המניעים שלנו. אנחנו חייבים להתנקות משיירי תפיסות האשמה, שגוררת אותנו לתהום מזה מאות ואלפי שנים, ולהתייצב, ללא רבב, אל מול הפגעים והרעות החולות של זמננו.
