החודש אביא לכם שני סרטים חדשים ומעניינים. לאחר שעברתי מקום מגורים, גיליתי כי סמוך למגוריי החדשים נמצא סניף של קולנוע יס פלאנט. למרות חוסר החיבה שלי להמוניותיהן רשתות הקולנוע המסחריות, הנגישות וההנחה לחיילים שבתה את ליבי. ובכן, נתחיל.
שם: ויהי בוקר
במאי: ערן קולירין
תאריך יציאה לאקרנים: אוקטובר 2021
מקום הקרנה: יס פלאנט
כאשר לוקחים תסריט המבוסס על ספרו של סופר מוערך כמו סייד קשוע, ומוסיפים לו במאי פנומנלי כמו ערן קולירין הציפיות לתוצר איכותי גבוהות מאוד ואני שמח לבשר שהסרט אכן איכותי מאוד. אך יחד עם זאת, אינו חף מבעיות.
בקצרה, הסרט מגולל את סיפורו של סמי (אלכס בכרי) איש הייטק ממוצא ערבי שעזב את הכפר וכעת מתגורר עם אשתו מירה (ג’ונה סולימאן) ובנו (מרוואן חמדן) בירושלים. הסרט מתחיל בחתונת אחיו של סמי שנערכת בכפר הולדתו. במהלך החתונה אנו מגלים שסמי בוגד באשתו עם בחורה ישראלית מעבודתו ושאחרי שיחזור מהחתונה סמי ייפגש עימה. החתונה נגמרת וסמי ומשפחתו מתחילים בנסיעה חזרה לירושלים, אך סמוך ליציאה מהכפר הם נתקלים בכוחות צה”ל שחוסמים את הדרך היחידה לצאת מהכפר. כשהם שואלים את החיילים מתי יוכלו לעבור הם נענים שאין צפי ושעליהם לשוב אל הכפר, הכפר נכנס לסוג של “סגר” בדומה לסגרי הקורונה. עקב המיסוך – שימוש צה”ל באמצעים טכנולוגיים למניעת שימוש בטלפונים סלולאריים באזור מסוים – הכפר נותר נצור למשך תקופת זמן לא ידועה.
הסרט מכין את הקרקע לדרמה מבוססת משחק בעזרת מתחים קטנים שנגלים לנו בסצנה הראשונה של החתונה: בגידתו של סמי; המחשבה של אביו שסמי ומשפחתו יחזרו לגור בכפר; חברו של סמי, שמנסה להתעשר כדי לזכות באישה שעזבה אותו ועוד שלל מורכבויות קטנות ואנושיות שאנו כקהל הישראלי מסוגלים להזדהות ולהבין מאוד. בלי להרחיב יותר מידי, אותן מורכבויות נהפכות לקווי עלילה שלמים במהלך הסרט והמצור על הכפר משמש כחומר בעירה עבור אותן מורכבויות, שבלעדיו היו נשמרות על האש הקטנה של חיי היום־יום.
עכשיו לפיל שבחדר: הסרט הוא אמנם סרט של במאי ישראלי אך אינו סרט ישראלי בדיוק; הוא מספר סיפור שנכתב ע”י סופר ערבי, על דמויות ערביות שמשוחקות ע”י שחקנים ערביים ומאוד קל לחטוא ולסווג אותו כעוד סרט שמאלני מתייפייף שלא שווה צפייה. אך לא כך המקרה. כפי שציינתי קודם, המורכבויות בסרט דומות ומדברות על חייו של כל אדם – במיוחד בחברה הערבית ובחברה הישראלית בעלות קווי הדמיון המשותפים. ומעבר לכך, למרות שהמצב הנתון בסרט נוצר ע”י צה”ל, הייצוג של חיילי צה”ל על המסך איננו של כובשים אימתניים, אלא של חיילים עייפים שלא מבינים למה הם נמצאים שם ורק רוצים לחזור הביתה.
לו הייתי צריך לבחור בעיה בסרט, הייתי מצביע על כך שבסופו הוא מרגיש מעט ארוך על אף שאורכו הוא 101 דק’ בלבד – זמן קצר מזה של רוב הסרטים שאנו רגילים אליהם. אך בשל המבנה שלו, שמרגיש כמו קולאז’ של סיפורים המתרחשים בכפר תחת המציאות החדשה, לרגעים ספורים התחושה היא שהסרט נגרר.
ציון סופי: 8.6
שם: האב
במאי: פלוריאן זלר
תאריך יציאה לאקרנים: 26.08.21
מקום הקרנה: קולנוע לב תל אביב
הסרט הבא גם הוא דרמה מורכבת ויפיפייה, אך הפעם במבטא בריטי כבד.
האב הוא סרטו של המחזאי והסופר הצרפתי פלוריאן זלר, הסרט מדבר על אנתוני (אנתוני הופקינס): זקן בן כ־90, איש קשה, תובעני ולא נחמד, הסובל מבעיות זיכרון חמורות ודוחה כל מטפלת שבתו – אן (אוליביה קולמן) – מביאה לו כדי שתוכל לסייע לו להתמודד עם הבעיות שלו בהעדרה של אן.
האב הוא סרט לא נעים לצפייה והוא עושה זאת בצורה מעולה: הסיפור עצמו עוסק בדמות קשה ולא נעימה, שמשוחקת בצורה יוצאת מן הכלל ע”י אנתוני הופקינס, שידוע כבר שנים רבות בתור שחקן שיודע להציג טירוף בצורה הטובה ביותר. כל הדחייה שאנתוני מציג לסביבתו היא בעצם תוצר של מנגנון הגנה מפני חוסר הוודאות שלו במצבו עקב המחלה, וגם המרירות שהצטברה עם שנים של בדידות. יש בסרט מעין דיון פילוסופי על היותנו בני תמותה וכן על הקושי בלחיות עד גיל כה מתקדם על כל השיגעונות הנלווים אליו. גם קושי שיותר קרוב לגילנו – הוא הטיפול באהובינו בני אותו גיל הסובלים אך מסרבים להודות בכך – מצוי בסרט. אני עצמי נתקל בכך בחיי ואני בטוח שכולנו מכירים את המורכבות במדויק בהתמודדות עם סבינו, סבתותינו או הורינו.
הסרט עוסק בבעיית זיכרון ומוצא לכך פתרון יצירתי אך לא מקורי: הוא מציג לנו הצופים כמעט תמיד את זווית הראיה של אנתוני, לכן הסרט לא מסודר בצורה כרונולוגית ואף בחלק מהסצנות אנו רואים שינוי במראה הדמויות ובאופי שלהן, כפי ש רואה אנתוני. את הטכניקה של חוסר סדר כרונולוגי אני אישית מקשר באופן כמעט לא מודע לסרט “ממנטו” של הבמאי כריסטופר נולאן. גם ב”ממנטו” אנחנו חווים דמות ראשית עם בעיית זיכרון ולכן הסרט מסודר באופן מיוחד אך בעל הגיון. ב”האב” סדר הסצנות בעל חוט מקשר דקיק של היגיון אך אודה שהתקשיתי מאוד למקם את עצמי ביחס לסצנות הקודמות.
אני חושב שהקושי הזה חיובי, שכן כפי שאמרתי קודם, הסרט מציג טירוף ולכן לו היה יותר הגיון בסרט, לא יכולתי כצופה לחוות את החוויה אותה חווה אנתוני; השימוש במבנה לא סטנדרטי כדרך להציג באופן מוחלט איבוד שליטה על הזיכרון הוא גאוני.
לסיכום אני חושב שזהו סרט קשה ולא נעים לצפייה באופן הכי חיובי שיש. רק המלצה קטנה ממני אליכם – אל תראו אותו בקולנוע לב: האולם בו צפיתי בסרט עוצב בצורה לא נוחה ולי אישית זה קצת פגם בחוויית הצפייה.
ציון סופי: 8.5