אז הלכתי לראות את “שבעה בייבי” ללא ציפיות גדולות, חשבתי שיהיה חמוד ומשעשע סה”כ אבל אני חייב לציין שהופתעתי מאוד ובעיקר לטובה.

הסרט נפתח בסצנה בה נראים אישה צעירה וגבר מבוגר שוכבים וניתן להבין שהיחסים ביניהם אינם זוגיים אלא יותר סוג מודרני כלשהו של זנות, כלומר הגבר משלם לבחורה באיזושהי רמיזה כלשהי אבל לא אכנס לזה… לאחר מכן בעודה מתלבשת, הבחורה שעכשיו נגלה את שמה דניאל (רייצ’ל סנוט), מקבלת שיחת טלפון מאימא, בה היא מתוודעת שאיזו אישה שהכירה נפטרה והיא צריכה להגיע לשבעה שלה; אמנם דניאל לא נראית מרוצה מהרעיון אך מסכימה לבוא. מכאן ואילך הסרט כולו מתרחש בשבעה עצמה, שנערכת בביתה של אותה האישה. דניאל נתקלת בהמון סיטואציות מביכות גם בגלל רשת השקרים שטוותה לעצמה וגם בגלל ההצקות החוזרות והנשנות והכל כך יהודיות שהיא חווה מחברי הוריה.

הסרט עוסק במידה רבה בנשיות ובלהט”ביות, לא  באופן מובהק דווקא כמו “קרא לי בשמך” שסקרתי פה בחודש שעבר, אלא בדרך מרומזת, כזו שמראה את ההתמודדות של דניאל כאישה צעירה ביסקסואלית פתוחה מינית אל מול היותה יהודייה שהוריה רק מחכים ומקווים שתמצא חתן.

אני מעוניין להסביר מה הופך את הסרט הזה למדהים מבחינה קומית: כיום הרבה קומדיות ואולי פרקים בסיטקומים מתאפיינים בעלילה בה הדמות הראשית נתקלת בסיטואציות מביכות אשר משעשעות אותנו כצופים; זהו המקרה גם בסרט הזה, אלא שבכתיבת הסרט נעשה שימוש קפדני בצורת כתיבה של סרטי מתח שנכתבה על ידי אלפרד היצ’קוק, צורת כתיבה זו נקראת “פצצה מתחת לשולחן”, ואני אסביר: דמיינו שולחן פוקר בו יושבים כשישה מהמרים כבדים, המהמרים שותים אלכוהול ומשחקים פוקר בשלהם, לאחר מכן המצלמה חושפת לנו הצופים כי מתחת לשולחן הוטמנה פצצה עם סטופר. מאותה נקודה אנחנו כצופים שרויים במתח מעצם הידיעה על קיומה של הפצצה שעתידה להתפוצץ בעוד מספר דקות וככל שעובר הזמן התמתח מתגבר עד שלבסוף הכל נגמר בפיצוץ. בסרט “שבעה בייבי”, למרות היותו קומדיה או דרמה קומית ליתר דיוק, מוטמנות לנו בתחילת הסרט שורה של “פצצות” שרק מחכות להתפוצץ. לדוגמא, מערכת היחסים של דניאל עם מאיה (מולי גורדון) האקסית שלה שגם נמצאת בשבעה, או העובדה שדניאל שותה כל הזמן יותר ויותר אלכוהול או מיליון דברים אחרים שלא ארצה לספיילר.

 בנוסף, אני חייב לציין את הפסקול המדהים שמתאים לאווירה היהודית של הסרט כמו כפפה ליד: תחילה הוא נשמע כמו כליזמר בודד שמנגן לאיטו וכאשר הסרט הופך למותח יותר ויותר, כך גם המוזיקה מנוגנת ככינור עמום ומפחיד שמעלה את תחושת המתח אצל הצופה.

בקיצור, לא ארצה להכביר במילים כי באמת שהסרט מדבר בעד עצמו אז רוצו לראות.

ציון סופי: 8.2