אם תשאל מכינאי ובוגר מצוי מה אחד הדברים הראשונים שיגידו על המכינה בכנס גיוס, נראה לי שאחת המילים החמות תהיה עצמאות. המכינה, כך תטיפו למתעניינים המריירים ופעורי העיניים, היא של המכינאים. אנחנו מעצבים אותה, אנחנו קובעים ומחליטים על הלו”ז, התכנים וסדר העדיפויות. המכינה מאמינה בחופש, בניהול עצמי (או ניהול משותף – מה בעצם ההבדל?), בכך שכל אחד מאיתנו בחר להיות פה ועל כן זה אחריותו האישית לנצל כמה שיותר, או פחות, מההזדמנויות העומדות לפניו. כל זאת לפי מה שמתאים לו ומידת המוטיבציה, הענין והנטייה הטבעית. אנחנו לא חניכים, לא ילדים, אנחנו מכינאים, ועל כן ניתנת לנו האופציה לבחור, להחליט ולייצר את השנה שלנו.

נכון? נשמע מוכר?

ובכן, נראה לי שכל אחד מכם בשלב זה או אחר במהלך המכינה התאכזב מהפער בין הציפיות האלו לבין המציאות. כי המכינה היא מסגרת. יש לה ערכים, מטרות, דרכי פעולה, וציפיות. חלק גדול מהדברים מוגדר, בין אם ברמה הטכנית ובין אם ברמה המהותית וגם שניתנת אפשרות הבחירה ישנה ציפייה, כביכול, לבחור “נכון”. אז בעצם, נאמר ע”י כל מכינאי.ת בשלב כזה או אחר, אתם (הצוות החינוכי) לא הולכים עם זה עד הסוף. אתם מדברים בשפה של עצמאות, אבל כל הזמן מסמנים גבולות. אז מה אתם רוצים?! או שתגדירו בצורה ברורה או שתשחררו ותנו לנו את המושכות באמת.

אז ראשית הרשו לי לומר שבאמת יש כאן בלבול. המסר של גישתה החינוכית של המכינה הוא מורכב מאוד ובהרבה מקרים לא מועבר מספיק טוב. הבלבול הזה היה קיים הרבה פעמים גם אצלי. לפעמים הייתי פה ולפעמים שם. המעבר בין עצמאות לגבול הוא ציר ואין בו ברוב המקרים נקודה מובחנת של הכרעה. אבל כבר כמה שנים שאני והמכינה עוברים תהליך שינוי בגישה החינוכית ונושא הגבולות, המשמעת, הבקרה ההתנהגותית וההחזקה החיצונית מתעצם ומתחדד. חשוב לי לחלוק אתכם כמה נקודות ומחשבות בעניין הזה.

ראשית חשוב לי לומר שאני מאמין בעצמאות. המכינה היא מסגרת לאנשים בוגרים והיא מתנהלת, בטח ביחס למסגרות דומות, בצורה שמכבדת מאוד את הבגרות הזו. הדרך בה הדבר הזה בא לידי ביטוי היא בעצמאות גדולה ביחס לעיצוב התכנית, תרבות הפנאי, האחריות על משימות ועוד. אבל, וזה מבחינתי החידוד המשמעותי, העצמאות איננה הערך המרכזי. הערך המרכזי הוא השותפות.
אם נחזור למילים החמות שנאמרות בכנס הגיוס אז המשפט – “אנחנו מזמינים אתכם להיכנס למעגל השותפים” הוא כזה שחוזרים עליו בכל מיני צורות בכל מיני התנסחויות וסיטואציות. השותפות הזו בהרבה שלבים משלב ההתעניינות, דרך המכינה ועד עולם הבוגרים היא דבר מעורפל. מה זה אומר להיות שותף או שותפה? האם יש לכך תנאים? באילו צורות זה יכול להתבטא? לא זה המקום לניתוח עומק של עיקרון השותפות במכינה ובעמותה (אולי באחד הטורים הבאים), אבל מבחינתי נדבך מרכזי של שותפות הוא הדדיות. הכוונה בכך היא ששותפים פועלים יחד בצורה בה כל אחד מביא מעצמו, משקיע, מתאמץ, משתף, ולפעמים גם מקריב למען האחר ולמען המטרה המשותפת. כל אחד מתוך תפקידו, מתוך יכולותיו ולפי בחירתו. במובן זה הדדיות ושותפות מצריכות עצמאות. כי הן לא יכולות להתקיים מתוך כפייה. השותפות, בטח בתוך עולם הערכים הליברלי, שהוא מבחינתי לחם חוקה של המכינה, דורשת בחירה אישית לקחת חלק במשהו יחד עם אנשים אחרים ובשירות רעיון מסויים. אין כאן חיוב או הגדרה חיצונית של סמכות כלשהי, אבל ההתקשרות בשותפות יוצרת מחוייבות. מכאן, במכינה, העצמאות היא חשובה כי היא מאפשרת שותפות אמיתית. אבל לקדש את העצמאות על חשבון ההדדיות והשותפות זה בבחינת זנב שמקשקש בכלב.
לפעמים ישנה ציפייה או פנטזיה במכינה ובסיטואציות אחרות בחיים שיוענקו לך זכויות ללא חובות. ההכרה במחויבויות שלנו, הבחירה בהן וקבלתן האוהבת היא אחת המשימות המרכזיות של ההתבגרות. כאשר, ישנה ציפייה לכל הזכויות שניתנות מתוך הנחת השותפות אבל אין את המאמץ ההדדי לקיים את החלק שלך, משימתינו החינוכית, הקהילתית והשותפותית היא להתייחס לכך. ההתייחסות הזו יכולה להיות שיחה, הבהרה, נזיפה, ובמקרים מסויימים הגבלה והשלכה. אלו צריכות להיעשות תוך מחוייבות לרעיון השותפות ולאמונה המתמשכת ביכולת והרצון של כל אחד ואחת מהמכינאים (או הבוגרים, או בן או בת הזוג, או חבר הקהילה) להפוך לשותף. אנו מחוייבים אחד לשני, ופשלה או חולשה רגעית ואף מתמשכת, לא מבטלת את המחויבות הזו. אבל כשותפים יש לנו מחוייבות להדדיות. כחלק ממשהו יש לנו מחוייבות למאמץ ולמפעל משותף שלפעמים הוא מעבר לרצונות האישיים שלנו ודורש מאיתנו השקעה, מאמץ ויציאה מאזור הנוחות. השאיפה וההכוונה היא שלאורך הזמן תונחל הבנת הרעיון הזה וגם הטיפול כאשר ההדדיות הזו מופירת ייעשה ע”י חברי הקבוצה. אמנות ההתערבות החינוכית היא לדעת מתי ואיך נכון לכוון את הטיפול, ומתי לקחת את המושכות לידיים שלך. עבודה מסובכת.

לאורך השנים קרו ועוד יקרו לא מעט מקרים בו נאלצנו לבצע הכרעה בין גבול לעצמאות. הבחירה הזו הרבה פעמים היתה מתסכלת. הרגשנו שבהצבת הרבה גבולות ואכיפתם בצורה סמכותית ע”י הצוות החינוכי, אנחנו הולכים נגד הדרך שלנו. דרך שמאמינה באנשים, ביכולתם ורצונם בטוב משותף, בגישה הומניסטית של שיח, דמוקרטיה ומציאת דרך של פשרה וכבוד לאחר תוך יכולת לייצר סטנדרטים וטיפול קבוצתי. אבל בסופו של דבר אני באמת מרגיש שכל מה שעשינו נועד לייצר שותפות. ושותפות היא הדרך הטובה ביותר בה אפשר להנכיח את האמונה הגדולה שיש לנו במכינאים שלנו ובמשימה המשותפת של כולנו לעשות את המקום הזה לטוב יותר.