הקדמה

חג הפסח (חג המצות), הוא הראשון מבין שלושת הרגלים המופיעים במקרא, בו מציינים את סיפור יציאתם של בני ישראל מארץ ממצרים. החירות אותה מקבלים בני ישראל לאחר שהיו עבדים תחת שילטונו של פרעה מוזכרת בקאנון המקראי כסיפור גאולה של עם תחת סכנה הניצל בחסות האל המושיע. סיפור יציאת מצרים מופיע בספר שמות ומהווה אבן דרך משמעותית בהיסטוריה של בני ישראל והעם היהודי.

פתיחה

חג הפסח אשר נחגג בחודש ניסן מימים ימימה, רואה שינוי בימי בית שני – הגדה וסידור חג שנאספו ונכתבו בידי חכמי חז”ל מהווים תפנית היסטורית בדרך ציון החג המקראי. חז”ל מאגדים ומחדשים מגוון ברכות, מנהגים ומסורות סביב חג הפסח שנהפכות לאוניברסליות בתקופת בית שני ובתפוצות לאחר החורבן. מתוך שינוי זה עולה השאלה כיצד תנהג קהילה יהודית שנעקרה מעם ישראל וארץ ישראל לפני תקופה זו, והאם חג הפסח בקהילה זו יושפע מהניתוק הפיזי מארץ ישראל?

במאמר זה אתחקה אחר חג הפסח ‘פסיכה’ בקהילת ביתא ישראל (העדה האתיופית) , אמצא דמיון בין מנהגי החג בקהילה לבין תפוצות יהודיות אחרות, ואשפוך אור על הסיבות המרכזיות לשוני בדרך בה חגגו יהודי ביתא ישראל בהשוואה לקהילות אחרות בהיסטוריה היהודית.

בפתח הצגת חג הפסח בקהילת ביתא ישראל, יש להתייחס לפרט משמעותי ומשפיע: הנחת היסוד היא שקהילת ביתא ישראל הייתה בעבר חלק מעם ישראל. בהתאם לכך שמרו את המסורת והחגים כפי שהיו מעוגנים במקרא ובימי בית ראשון.[1] ההשערה המחקרית הרווחת היא שהתנ”ך תורגם לראשונה לגעז – השפה הרשמית באתיופיה בין המאה החמישית למאה השישית לספירה.  ניתוקה של קהילת ביתא ישראל מעם ישראל קדמה לתקופת בית שני – תחילתה של ספרות חז”ל ושינויים דרסטיים כמו המשנה והתלמוד. ניתוק זה הביא עימו מנהגים והלכות הקדומות יותר מהלכות חז”ל.[2]

בשונה מקהילות יהודיות רבות בארץ ישראל ובתפוצות, קהילת ביתא ישראל שזיקתה למקרא הייתה דתית אך גם כזו הרואה בו כספר חוקים והלכות, ראתה בחודש ניסן כחודש הראשון בשנה, ככתוב בשמות יב, ב: “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה”. אתיופיה, מקום מושבם של קהילת ביתא ישראל, מאופיינת באקלים ועונות שנה שאינם חופפים לאלו שבארץ ישראל, ואף על פי כן ראו בחשיבות המדויקת של המועד והקפידו לציין את החג בחודש ניסן.[3]

לטובת משימת הניתוח ההיסטורי-דתי אנסה להראות את החיבור העמוק של עדת ביתא ישראל לעולם היהודי – אציג שורת מנהגים עיקרם ומוכרים מן ההלכה והמקרא לחג הפסח. הצגה זו תשפוך אור על עומק והיקף החיבור והזיקה היהודית של הקהילה.

 

תפילה ומנהגים

נראה כי במסורת ביתא ישראל ניתנה חשיבות רבה לתקופה הקודמת לחג ולימי החג עצמו. המסגיד, בית התפילה של הקהילה אשר שימש בימי השנה בעיקר את הקסים – חכמי הקהילה ועוזריהם לתפילה ולמידה, הפך למוקד מפגש לכלל הקהילה בשבתות וחגים. חג הפסח שהיה המרכזי שבהם זכה ליחס מיוחד מתוקף העובדה שחל בחודש ניסן אותו החשיבו כחודש הראשון שבשנה.[4] דוגמא מעניינת לייחודו של החג בציבור ביתא ישראל היא שמתחילתו של חודש ניסן ועד לאחר חג הפסח כלל לא התחתנו ולא ערכו אירועי שמחה אחרים כדי להאדיר את מקומו של החג.

 

היטהרות, ניקיון וביעור חמץ

טיהור אישי וניקיון משק הבית היו בראש מעיניהם של אנשי הקהילה. מצוות ההיטהרות שהייתה שמורה לשבתות ורגלים, באה לידי ביטוי במיוחד לקראת ערב חג הפסח. כפרי הקהילה ששכנו ברובם בצמוד לנהרות מים זורמים ומקורות מים נוספים, היו מקום הטבילה הקבוע של בני העדה והמקום בו שתפו את בגדיהם לקראת החג.[5]

ניקיון בתי המגורים מחמץ והוצאתו מן הבית עד לצאת החג היו מנהג רווח בציבור ביתא ישראל – בדומה ליתר התפוצות. המחמירים שבקהילה היו מוכרים את הכלים לשכניהם הנוצרים או משמידים אותם. מצוות ביעור החמץ הייתה קיימת בקהילה, בדומה לתפוצות יהודיות אחרות. אנשי הקהילה היו מחפשים את החמץ בכל פינות הבית ומבעירים אותו. במשך כל שבעת ימי החג היה איסור מוחלט באכילת חמץ ובשהייתו בסביבת המגורים כציווי המקראי: “שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ”. (שמות יב’ , יט’). נראה כי גם אם לא במודע, קהילת ביתא ישראל שמרה על איסורי החכמים של “בל ייראה ובל יימצא”[6] בצורה אדוקה למדי.

חכמי חז”ל עמדו על סוגיית החמץ בתקופתם ופירשו שרק חמשת מיני הדגן: חיטה, שיפון, שעורה, שיבולת שועל וכוסמת הם אלו אשר באים לידי חימוץ ועומדים תחת איסור החמץ.[7] קהילת בתא ישראל שלא הייתה מחוברת לפרשנות חז”ל בנושא – במאות הראשונות לקיומה לכל הפחות – הכניסה תחת המונח ‘חמץ’ כל מזון בר החמצה בנוסף למיני הדגן. גבינות, חלב, פירות וירקות מבושלים וכן כל מזון ששהותו באוויר הפתוח תגרום להחמצתו נאסרה לחלוטין על ידי הקסים.[8]

 

אכילת מצה

דוגמא נוספת לאדיקות קהילת ביתא ישראל והצמדות המנהג לסיפור המקראי ניתן לראות גם במנהג הכנת ואכילת המצות. את מצוות אכילת המצה (קיטה – מצה באמהרית) ביססו חכמי הקהילה על הכתוב: ו”ּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם,.בָּרִאשֹׁ֡ן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֤וֹם לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב תֹּאכְל֖וּ מַצֹּ֑ת עַ֠ד י֣וֹם הָאֶחָ֧ד וְעֶשְׂרִ֛ים לַחֹ֖דֶשׁ בָּעָֽרֶב” (שמות יב’, יז-יח). ההכנות לקיום מצוות אכילת המצה החלו כחודש לפני מועד החג. על אף שהדגן המקומי – הטף – הוא העיקרי באתיופיה, במרבית הקהילות חיפשו במיוחד את החיטה המובחרת ביותר להכנת המצות. המצות הוכנו בערב חג הפסח על ידי נשים שעברו טבילה בנהר והיטהרו לקראת ההכנה, ונאכלו בערב החג, וכן עם אכילת הקורבן.[9] חרף העובדה שלפי המצווה החובה היא לאכול מצה רק בערב החג, בקהילת ביתא ישראל כמו ברוב התפוצות והקהילות היהודיות נהגו לאכול את המצה לאורכו של החג כתחליף ללחם ומאכלי בצק אחרים.

 

מנהג הקורבן

בערב חג הפסח היו טובלים בנהר כל חברי הקהילה המשתתפים במנהג הקורבן. אחרי שהיו ‘מטהרים’ עצמם היו לוקחים את הקורבן שנבחר בקפידה במהלך החודש (עז או כבש) ובודקים היטב שאין בו מום כלשהו.[10] כשהגיעה שעת השחיטה היה הקיס שוחט בעצמו בלבד את הקורבן על המזבח כשפנייה של החיה מופנות לכיוון ירושלים.[11] המחמירים שבקהילה היו מפזרים גוש מלח לאורכה של הבהמה כדי לקיים את המצווה כהלכתה כאמור: “וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח” (ויקרא ב יג’). נראה שבדומה למנהגים הקודמים שהובאו לעיל, ציבור ביתר ישראל שאף לבצע  את מנהג הקורבן בצורה הכי מדויקת וצמודה לציווי האלוהי המופיע במקרא.

חכמי העדה ידעו שבספר דברים מצווה להקריב את קורבן הפסח בארץ ישראל ככתוב: ” תוּכַל, לִזְבֹּחַ אֶת-הַפָּסַח, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.  ו כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ–שָׁם תִּזְבַּח אֶת-הַפֶּסַח” (דברים, טז’, ה-ו). על אף המודעות נהגו בקהילה להקריב קורבנות בכל חג ואירוע משפחתי. על פי תפיסת התנאים בימי בית שני הקרבת קורבן הפסח במקום שהוא לא ירושלים הייתה אסורה בהחלט.[12] במהלך המאה ה-19 לספירה נחשפה קהילת ביתא ישראל ליהודים מתפוצות אחרות וכתוצאה ממפגשים אלה טקסי הקרבת הקורבנות צומצמו.[13]

סיכום ומסקנות

סיפור גלות זה, המוצג במאמר זה בראי חג הפסח, מחדד את הקשר הבלתי אמצעי בין קהילת ביתא ישראל והדת היהודית. הקהילה כלל לא הכירה את ההגדה של פסח, ועם זאת שאפה לקיים את המצוות החג במתכונת קדומה יותר וצמודה לציווים המקראיים. ניתן לראות שמצוות כדוגמת אכילת מצה וביעור חמץ נשמרו בצורה הקפדנית ביותר.

מסורת הקרבת הקורבן שהוצאה מכותלי ירושלים וארץ ישראל אמנם הייתה מנהג ‘פסול’ במובנים מסוימים, אך גם עשיית מצווה מקראית זו הייתה מתוך זיקה מובהקת לדת ישראל וירושלים. כיום חל איסור בקהילה בישראל להקרבת קורבן כמצווה. עם זאת חשוב לזכור כי הקרבת הקורבן מחוץ לארץ ישראל נעשתה בקהילות יהודיות נוספות, לדוגמא: העיר יב ומקדש חוניו במצרים[14]

קהילת ביתא ישראל העבירה באתיופיה מאות שנים ללא קשר לארץ ישראל או לתפוצות יהודיות אחרות בעולם, ולא זכתה להכיר את השינויים ההלכתיים ההיסטוריים שהגיעו בעקבות תקופת חז”ל והלכות המשנה והתלמוד. עם זאת, נראה כי בדומה לתפוצות יהודיות אחרות בעולם לאורך ההיסטוריה, הצליחו בקהילה לשמור בקנאות על אורך חיים יהודי מקראי כפי שתפסו ופירשו אותו חכמיהם.

כיום, לאחר עליית מרבית מציבור ביתא ישראל לארץ ישראל ומאבקם המתמשך להכרה ביהדותם, נראה שאנשי הקהילה מצאו חיבור בין חג הפסח שלהם והחג המסורתי-אוניברסלי. ניתן ללמוד הרבה על הקהילה וחיבורה לתורת ישראל ולהיסטוריה היהודית דרך חג הפסח. היכולת לשמר אמונה יהודית ומצוות במציאות לא פשוטה ובניתוק כמעט מוחלט מהעולם היהודי מעוררת השראה. סיפורה של העדה מהווה עוד נדבך בלתי נפרד מהתפתחותם ההיסטורי של עם ישראל והדת היהודית.

 

 

הערות

[1] שרון שלום, מסיני לאתיופיה עמ’ 175.

[2] זיו יוסי, חג ומועד בביתא ישראל, עמ 28.

[3] שם: 53.

[4] זיו יוסי, חג ומועד בביתא ישראל עמ’ 53.

[5] שם: 54.

[6] מכילתא, פסחא, ח, עמ’ 29.

[7] תבורי יוסף, מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד עמ’ 102.

[8] חג ומועד בביתא ישראל, עמ’ 60.

[9] זיו יוסי, חג ומועד בביתא ישראל, עמ’ 61.

[10] שלום שרון, מסיני לאתיופיה, עמ’ 178.

[11] חג ומועד בביתא ישראל, עמ’ 58.

[12] תבורי יוסף, מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, עמ’ 99.

[13] חג ומועד בביתא ישראל, 70.

[14] שם: 71-72.

 

ביבליוגרפיה

זיו יוסי, חג ומועד בביתא ישראל, הוצאת יד בן צבי, 2017

שלום שרון, מסיני לאתיופיה, הוצאת ידיעות אחרונות תל אביב, 2012

תבורי יוסף, מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, הוצאת מאגנס ירושלים, 1999