אני כותב בתוך פרק זמן נדיר בחיים המילניאלים. אני בוגר טרי ממחזור י’ של המכינה הירושלמית, העומד בחיץ הצר שבין שני פרקים משמעותיים בתולדות עיצוב זהותי כאזרח וכאדם. ובעומדי כאן, בוואדי שבין שני הרים עצומים שפסגתם מסתירה את רוב השמיים, ועננת המגפה מעיבה על שארית השמיים שנותרו חשופים, נכפה עליי חוסר המעש, ואני מתחיל לפתח קלסטרופוביה מהקירות שפתאום סוגרים עליי. כבר תקופה ארוכה מאוד שלא יצא לי לעשות כלום, דהיינו לקום בבוקר – צהריים, ללכת לישון בלילה – בוקר ובין לבין לפסוח על צחצוח השיניים ולבישת הבגדים, לאכול מעט, להמעיט בדיבור, ובעצם להיפרד לשלום מיום שלם בחיי, שעבר לשם עוברו ותכליתו איננה.

אחת מחרבי הפיפיות הבולטות ביותר של התרבות המילניאלית שמעצבת את אופיים של בני גילי, היא “שיעמומופוביה” – חרדת השעמום. גדלתי בעולם וחברה בהם ברירת המחדל היא מהירות, כזו שהולכת וגוברת וצוברת תאוצה. עולם בו לכל פיסת מידע יש אינספור פנים, והבידור הזמין והזול אורב לי בכל מכשיר מהבהב. בחיים שכאלה, רגעים של חוסר מעש אמיתי הינם נדירים, וההימנעות מהם היא האינסטינקט ההישרדותי של מרבית הנערים והנערות. תשאלו כל בחור או בחורה מילניאלים מה התחושה השנואה עליהם, ואני משוכנע שרבים יגידו – “שעמום”.

אז מה בעצם כל כך מפחיד בלא לעשות כלום? השאלה הזו מעסיקה אותי רבות בימים האחרונים, ודרך התפלפלות בה הגעתי לכמה תובנות מעניינות.

אחת מהן היא עניין סמנטי מובהק, ופה קבור הכלב. בעולם הפוסט־מודרני, נטול האמת ורווי הסחות הדעת, חוסר המעש הוא למעשה פעולה אקטיבית, עניין של בחירה. לא לעשות כלום, משמעו, לעשות כלום. אפשר להסתכל על כך כמו שמסתכלים על מדיטציה – בחירה מודעת של האדם להתנגד לסחף החיים והמחשבות, לנקות את העולם הפנימי מהפרעות חיצוניות, ולהשקיע את כל הריכוז שיש בו לטיהור הנפש.

נשמע טוב, לא? אז מה בעצם מפחיד אותנו, המילניאלים, בעשיית כלום?

אני מאמין שהפחד הזה פועל בשתי חזיתות מרכזיות:

הראשונה, היא חזית חיצונית. כמות הפעילויות, הבידור והאינטראקציות החברתיות שיש לעולם להציע היא בלתי נדלית, וכל אפשרות נראית מפתה יותר מקודמתה. כך נוצר מצב שרובנו מכירים בתור FOMO – Fear Of Missing Out,  מצב בו אנו לא מסוגלים לבחור לדחות הצעה או לפספס אפשרות, בעיקר כאלו בעלות אופי חברתי, מפני שאנחנו מפחדים להחטיא את הכיף ולא להיות חלק. מפחדים לא לעמוד בקצב שהחברה מכתיבה. הפומו הוא תחושה שקשה לעמוד בפניה, והיא לרוב מכניעה את כולנו ללכת נגד הגוף והנפש, שצריכים הפסקה.

החזית הפנימית קשורה למחשבות. במדיטציה, אנו מפנים את כל תשומת הלב פנימה, וטורחים להסתכל על הג’ונגל הפנימי של המחשבות שלנו. כל מי שעשה מדיטציה בחייו יוכל להעיד כמה קשה לנקות את הראש מהמחשבות שרצות בו, ולהתרכז רק בנשימות, בכאן ובעכשיו. אם קשה לעשות זאת בצורה יזומה ובסביבה מותאמת לכך, קל וחומר שקשה לעשות זאת סתם, כך פתאום, ללא התראה, באמצע היום, כשנחשול מבולגן של מחשבות שוטף בזעם את חופי תודעתנו. התעמתות עם סבך המחשבות שלנו, הכרה בבלאגן שיש לנו בראש ובכך שאיננו יודעים אפילו איך להתחיל לסדר אותו, הוא מפחיד כשלעצמו. התרופה, או הסם, הפשוט ביותר להרגעת מצב תודעתי זה הוא הבידור הזמין והזול. הסחת הדעת אשר מושגת על ידי צריכה פסיבית של בידור יוצרת מצב של התמכרות, וכשהנטפליקס נותן לך רק חמש שניות קצרות לחשוב אם אתה בכלל רוצה לראות את הפרק הבא עכשיו, אתה נותר חסר ברירה אלא להמשיך לצרוך בצורה פסיבית תוכן שמנוון את המוח ומאלחש את המחשבה.

תכונה זו, חרדת השעמום, היא מעלה בדיוק כפי שהיא מחלה. היא מובילה בני ובנות נוער להיות מעורבים חברתית, לצרוך ידע ולהשפיע על סביבתם, בדיוק כפי שהיא מובילה בני ובנות נוער רבים לשקוע בתוך הניוון המודרני. מצב זה יוצר דור, שהוא מחד סקרן, פעיל, שחשוב לו להיות בעניינים, להיות בעשייה, לחפש את כל פניה של האמת, לגלות את העולם ולכבוש אותו בשם הטוב והצודק. מאידך, זהו אותו דור מבולבל, הלוקה בהפרעות קשב וריכוז, עצלנות וניכור, דור המסכים הצועד בערפל בתוך מחשבותיו המבולגנות, חרד לגורלו האישי. זהו הדור הפוסט-מודרני, דור חרב הפיפיות, בקיצור – דור ה – Z.

נ”ב: האות Z קצת מזכירה חרב פיפיות. קטע.