אתמול הלך לעולמו אחד מאנשי התקשורת והתרבות האהובים בציבוריות הישראלית אי פעם, מודי בר־און.
רק במוצאי שבת האחרונה חגגתי את הניצחון של קבוצתי האהובה ריאל מגריד בגמר ליגת האלופות. אבל אם יש משהו שמבחינתי הוא ליגת האלופות לפני ריאל מדריד, שהוא בכלל כדורגל לפני ריאל מדריד, זה מודי בר־און.
מאז שאני זוכר את עצמי רואה כדורגל כילד אני זוכר את מודי בר־און מגיש את אולפן ליגת האלופות. מודי בר־און עיצב בשבילי במידה רבה את חווית הצפייה בכדורגל. הוא היה שם לפני המשחק, הוא היה שם במחצית והוא היה שם בסוף המשחק. מודי בר־און, עם ההומור החביב שלו היה אחד הסמלים הגדולים של שידורי הספרוט בישראל, וליגת האלופות בלעדיו לעולם לא תיהיה שלמה בשביל הצופה הישראלי, היא חסרה משהו מהותי שאליו התרגלנו.
כל כך עצוב היה לשמוע את קולו החלוש והדואב במוצאי שבת מסכם את עונת 2021/22 בליגת האלופות. האיש שתמיד חגג איתנו הצופים את המשחק, שתמיד הציג שמחת חיים וקלילות שאין כמותה, לפתע נשמע כאדם כבוי, אדם שלא יצליח עוד לעולם לאחל לנו הצופים “תבלו”.
מודי בר און לימד אותי איך אוהבים כדורגל בענוה, בלי להתיימר להיות מומחה גדול, בלי לייחס לכדורגל משמעויות גדולות מהחיים. הוא לימד אותי לאהוב כדרוגל באופן בלתי אמצעי, להתרגש, להיעצב ולשמוח, אבל בלי סיבה מהותית נראית לעין, בלי לנסות להסביר את הריגוש. פשוט להינות מכדורגל. כמו ילד. מודי בר־און לא שידר ספורט כשדר או פרשן, אלא כאוהד.
בשבילי מודי בר־און הוא יותר מיוצר ומגיש טלוויזיה. בשבילי מודי בר־און עיצב חווית ילדות שנשארה כזאת גם אחרי שהילדות הסתיימה. החוויה הזאת תמיד תישאר כזו ומודי בר־און תמיד ייזכר בליבי כמי שהעניק לי אותה.
בשבילי מודי בר־און הוא קודם כל כדורגל, אבל דמותו לחלוטין לא מסתכמת בכך. הוא היה איש טלוויזיה מהמעלה הראשונה, יוצר דוקמונטרי דגול, שחקן וסטנדאפיסט. אפילו פרסומת של בנק דיסקונט היתה איתו אירוע מהנה לצפייה.
מעטים האנשים שבלכתם השאירו אותי בתחושה כה קשה כמו זו שמודי בר־און השאיר אותי בלכתו. כששמעתי את קולו במוצאי שבת נמלאתי תקווה שאולי בכל זאת יחזור לאולפן וילווה אותי בחוויית הילדות הזו שיצר אצלי. היום, אחרי שהלך לעולמו והותיר אותנו חסרים, לא נשאר אלא לקוות שמודי חוגג שם למעלה עם שאר האגדות שהפכו את אותה חוויה לכה עוצמתית ומרגשת.
תודה מודי, נוח בשלום, ובעצם למה לא? תבלה!