יש משהו מוזר מבחינתי בחנוכה. מצד אחד זה חג כל כך יפה. המנהגים של משחקי הסביבון; ההתכנסות להדלקת הנרות; החנוכיות בחלון וחגיגת האור בעיצומו של החורף הם כל כך מרגשות ואסתטיות; יש כל כך הרבה שירים, לדעתי יותר מכל חג אחר, וחלקם ממש טובים וכיפים; והאוכל, משמין ככל שיהיה, הוא איזשהו תענוג מושחת שאפשר לצפות לו כל השנה. אבל מצד שני הסיבה לחגיגה; היסוד ההיסטורי; המיתוס המכונן שיוצר נקודת ציון משמעותית, לכאורה, בסיפור של העם, הוא, איך נאמר, די מעפן. זה מרגיש לפעמים כאילו היינו צריכים איזה אירוע בתאריך הזה, פשפשנו בתולדות העם היהודי ואמרנו, היי יש כאן איזה מרד שסוג של הצליח, יאללה בוא ניצור ממנו אירוע שיהיה משמעותי מספיק לציון וחגיגה. כשמשווים את הסיפור הזה לגרנדיוזיות של יציאת מצרים, לרוחניות והחיבור לטבע של שבועות, לשיא של הסיום וההתחלה המחודשת של חגי תשרי, מרגיש לי שיש כאן פער משמעותי.
בנוסף לכך, הסיפור הזה הוא די נוראי. שחוקרים אותו לעומק מגלים שמדובר על מרד אלים, שלא פחות שהוא מול אויב חיצוני, הוא סוג של מלחמת אזרחים אכזרית ומדממת. לתיאורים הגרפיים של אלימות ושנאה מתווסף ויכוח עקרוני בין “הטובים” כביכול שמייצגים התבדלות, קנאות דתית בלתי מתפשרת וגישה של ייחודיות ועליונות, לבין “הרעים” שמייצגים גישה של השתלבות, החלפת רעיונות תרבותית, ופתיחות מחשבתית. ואללה, לא בא לחגוג את ניצחון הטובים האלה. אני יותר בצד של המתייוונים. זה גם לא מרגיש ממש סיפור מיתי. יותר השתלשלות אירועים היסטורית עם קישוטים דתיים שממש משתדלים לשפוך אליה סוג של קדושה שמרגישה לי מלאכותית. השיא של הסיפור הזה הוא הנס. אתם לא מבינים איזה נס יש בחנוכה. הנס הגדול של התרבות היהודית. נס שלא היה ולא יהיה כמוהו. הוכחה לנבחרותיו של העם, ניצחון הרוח, וגדלותו של האל – כד שמן החזיק יותר זמן ממה שציפו שהוא יחזיק – ללא ספק מעשה אלוהי שמעורר התעלות רוחנית, פליאה ושאר רוח. באמת? זה הנס הגדול שלנו? לא יכולנו לספר משהו קצת יותר מעורר השראה? ליצור קתרזיס קצת יותר בומבסטי ומפעים?!
אבל באמת, כשמנתקים את הסיפור של החג מהחג עצמו, כשנותנים פחות דגש על התוכן מאשר לצורה, זה אחד החגים הטובים ביותר שיש לנו. לא סתם זה חג שתפס. הוא בא בתזמון נכון, הוא מפעיל ומשתף. הוא אסתטי, קהילתי ומעולה לילדים. הוא חגיגה כמו שחג צריך לייצר. ונשאלת השאלה, מה יותר חשוב בחגים ובתרבות בכלל, התוכן או הצורה? האם חגים הם חשובים לנו בגלל מה שהם מסמלים, מה שהם מזכירים, והיסודות האמוניים והערכיים העומדים בבסיסם, או שאופני הציון האסתטיים, המנהגים, התזמון ויצירת המעורבות הקהילתית והמשפחתית, הם העניין המרכזי.
בעיני, חנוכה הוא דוגמא שגם אם צד אחד של האיזון הזה הוא חלש, עדין יש לנו צורך תרבותי בחגיגה הסמלית שחג מייצר. כלומר גם אם המסר הוא יחסית חלש, המדיום מספק בעצמו כדי לענות על הצורך. יחד עם זאת שילוב של מדיום וסמליות מרגשת ואינטראקטיבית תוך כדי סיפור חזק, מכונן, נוגע, ומשמעותי (או לפחות כזה שחזק, מכונן, נוגע ומשמעותי עבורי) הוא בעיני מה שיוצר את החגים, הטקסים והאירועים החזקים והטובים ביותר. על כן, במצב הנוכחי של חנוכה נראה שמשימתנו המרכזית היא לא להסתפק במה שיש. אם רצוננו ליצור תרבות יהודית עשירה ומתאימה עלינו לפעמים גם להוסיף על הקיים. עלינו ליצוק לצורה המדהימה הזו תוכן נכון יותר. לקחת את הסיפור המבאס הזה ולהכניס לו עושר נוסף, ואפילו לא להידבק אליו, אלא להשתמש במטאפורה המדהימה של ההתכנסות למען יצירת האור כבסיס להדגשת סיפורים ורעיונות נוספים שאנו רואים כבעלי פוטנציאל חינוכי וערכי.
