הבוקר שאחרי

למחרת הקיץ עם הנץ החמה. משסיים את שגרת בוקרו החל מהלך על כרי הדשא הרחבים שנפרשו אל מול האגם, תר אחר פינה שקטה לקרוא בה. בשעות הבוקר המוקדמות, בטרם נמלא העולם ברחשים אנושיים, אהב לקרוא שירה. שירה שלא האדם הוא עניינה אלא הטבע. שירה בה האדם אינו אלא דובר ומילותיו אינן שלו. שירה בה המילים הושמו בפי אנוש והן יוצאות במקצבו הנושן של הטבע: בפעימות פרסותיו של סוס דוהר; ברחשיהם של גלים לוטפי־חוף; בזרמיו המשתנים של נהר סוחף; בחבטותיו של מפל על סלע כביר; ולעיתים השירה פוסקת מנוע וקצבה מהוסה כפריחת הנרקיס עם בוא הסתיו.

אַחֲרֵי סוּפַת הַסְּתָו
חָזַר הַפְיוֹרְד אֶל הַדְּמָמָה,
וְהָיָה מוּטָל חָלָק כִּרְאִי
מְשַׁקֵּף כּוֹכָבִים וּמֶרְחֲבֵי חָלָל,
וְהַלְּבָנָה זָרְתָה עָלָיו
אֶת זְהָבָהּ.

לַיְלָה אֶחָד
הִתְכַּסְּתָה הַמְּצוּלָה הָאֲפֵלָה, הַזּוֹהֶרֶת,
בְּמַעֲטֵה פְּלָדָה
– לְמַגֵּן.

הֶחְזִיקָה צִפּוֹרִים,
הִקְפִּיצָה אֲבָנִים
וְהֵנִיחָה לַשֶּׁלֶג לְהֵעָרֵם.
מַה כָּאן אֲדָמָה?
מַה כָּאן מַּיִם?

עַד שֶׁבָּאוּ סַעֲרוֹת הַחֹרֶף
עִם זִרְמֵי קַרְקָעִית
שֶׁשִּׁבְּרוּ אֶת מִשְׁטַח הַפְּלָדָה לִשְׁבָבִים
וְכָתְשׁוּ אוֹתוֹ לְאָבָק.

נֶפֶשׁ, הֵיכָן שַׁלְוָתֵךְ,
מַשְׂאוֹתַיִךְ, יְדִידוּיוֹתַיִךְ

קֶרַח דַּק
עַל יָם בְּתַרְדֵּמָה.^[1]

---

בדיוק כשסגר את הספר הופיעה ליב מאחורי אחד הרכבים שחנו לא רחוק מהמקום השקט בו ישב לקרוא. בינתיים כבר הפסיק המקום להיות שקט והתמלא בצעקות “בוקר טוב” בצרפתית, אנגלית ועוד כל מיני שפות פחות מוכרות אבל לא פחות מנומסות כנראה. הוא חייך אליה והיא החזירה לו חיוך מלא קצף ונופפה שלום עם מברשת השיניים בידה. הוא נשאר לשבת שם מתוך מחשבה שבטח תסיים לצחצח ותבוא לשבת איתו. ואכן, אחרי כמה דקות היא באה.

בוקר טוב, אמרה בקול צרוד. הוא חשב שזה מוזר, שלפני רגע, מרחוק, הייתה נראית חיובית מאוד, ופתאום היא כאן לידו מכונסת בעצמה, מתחממת עם כוס שוקו חם, מדברת בקול שקט וצרוד ונראית מהורהרת.

בוקר טוב, הכל בסדר? כן, סתם בוקר קשוח.

הוא הסתכל בטלפון. לא הייתה קליטה. השעה הייתה 7:27. הוא לא תכנן מה יעשה היום, אבל כבר התחיל להרגיש שהוא מבזבז זמן.

מה התכניות שלך להיום? לא יודעת, החבר’ה תכננו לחפש איזה טראק באזור אבל עכשיו מרגיש לי שזה קצת כבד עלי. והם יוצאים? נראה שכן, כולם מתארגנים כבר. אז מה תעשי? לא יודעת, נראה לי שבינתיים אשאר כאן, לך יש תכניות? הלב שלו החסיר פעימה ובאותו רגע הוא חשב שזו פשוט קלישאה, סרט שמאלץ ברמה הנמוכה ביותר. האמת שלא ממש, באתי לכאן בשביל לנוח ובינתיים זה הולך לא רע. אז נראה לי שאשאר איתך כאן בינתיים. בסדר, אני הולך לאכול ארוחת בוקר בקפה, רוצה להצטרף? אני לא רעבה, נראה לי שאשאר כאן קצת, בטח עוד אהיה פה כשתסיים. אוקיי, נתראה.

הוא התיישב בבית הקפה והזמין בנדיקט סלמון והפוך מפורק. בין המלח לפלפל היה נעוץ פתק עם הסיסמא לויפי. הוא התלבט אם להתחבר או לא. בסוף החליט שלא אבל בכל זאת התחבר. הטלפון רטט לו ביד במשך כמה שניות טובות בלי הפסקה. הודעות וואטסאפ קפצו אחת אחרי השנייה.

וואטסאפ: היי גבר מה איתך? יודע שאתה עדיין בחו”ל אבל סוף חודש הבא יש לנו אימון ברמה. אתה חוזר עד אז? חשוב לי שתצטרף לפלוגה כמה שיותר מהר מהרגע שתחזור…בעיקר בשביל החוויה שלך…וגם כי אני בחוסר של קצין חחח קיצר דבר איתי כשאתה פנוי.
רני מפ מילואים.

וואטסאפ: מה אחי? אין תמונות אין סרטונים? אני מבין שאתה ממש סובל שם…דבר איתי אחי אני מתגעגע!
יובל.

וואטסאפ: שלח תמונה, סרטון, משהו…תן סימן חיים כלשהו, אוהבת וכבר מתגעגעת, אמא.
אמא.

שיט. את ההודעה הזאת הוא כבר ראה, אבל לא פתח כדי שלא תראה שהיה מחובר. עכשיו מאוחר מידי.

וואטסאפ: ???
אמא.

לאמא הוא כותב שהכל בסדר הוא מטייל ואין לו זמן לצלם ואין לו קליטה רוב הזמן. הוא שולח לה תמונה של הבנדיקט סלמון, שתראה שהוא אוכל. ליובל הוא כותב שהכל טוב איתו ושאין קליטה כמעט בשום מקום. הוא יצלם לו קצת תמונות בהזדמנות. לרני הוא לא עונה. יש סיבה למה הוא מטייל באיסלנד ולא בארץ.

^[1] “קרח דק” מתוך: אולב האוגה, הנהר שמעבר לפיורד, מנורבגית: סבינה מסג וחנה־מאי סבנדל, ירושלים: כרמל, 2017, עמ’ 19-20.