בחנוכה האחרון יצא לי לחשוב הרבה על משמעות החג. מה אנחנו מציינים בו ולמה. בין הדברים שגרמו לי לעסוק בשאלה הזאת הייתה כתבה של בן כנס שפורסמה בניו־סינדרום בשבוע שעבר. בן אמנם מזמין אותנו ליצוק לתוך החג הזה משמעות משלנו כחלק מהזהות היהודית המתחדשת בה אנו דוגלים; להדגיש את האור מול החושך. אך את הסיפור ההיסטורי הוא מציע כמעט לזנוח. הטענה של בן היא שהיום היינו תומכים במתיוונים, שלכאורה מייצגים פתיחות מחשבתית והשתלבות חברתית ולא במורדים שדגלו בקנאות דתית והתבדלות.

בהקשר הזה הייתי רוצה להציע הסתכלות ציונית מודרנית על הנרטיב ההיסטורי ודווקא להשתמש בסיפור ההיסטורי ולהתאימו לימינו אנו. לדעתי המתיוונים של היום אינם “השמאלנים” והליברלים, אלא הם מייצגים תרבות שלמה של נהנתנות ריקה מתוכן שחוצה מחנות. כפי שמסופר בספר מקבים המתיוונים בחרו לקחת מהתרבות היוונית לא את הפילוסופיה ואת עולם התרבות העשיר אלא את בתי המשחק והמרחצאות. ניתן להקביל את זה בעולמנו לתרבות הנהנתנית המערבית הדוגלת בצרכנות אינסופית ורדיפה אחרי הנאות רגעיות. אני חושב שזהו אתגר שהרבה יותר נוכח בחיינו. הקושי לשמור על אורח חיים ערכי בעולם המגרה אותנו באינספור פיתויים רגעייים וחסרי משמעות, הוא קושי שכולנו מכירים. ככל שניקח את הנרטיב ההיסטורי של חג החנוכה לכיוון הזה אני חושב שנוכל ללמוד ממנו הרבה יותר ולהעצים את המסר החשוב שיש לשמור על אורח חיים ערכי ומשמעותי. אוסיף ואציין שייתכן שהמתיוונים גם לקחו מהדברים היפים של התרבות היוונית, אך כמו במקרים רבים האמת ההיסטורית – בייחוד כשהיא כל כך רחוקה – לא באמת משנה לדעתי. כשאנחנו רוצים ליצור תרבות זה לא משנה אם הסיפור שאנחנו מספרים הוא אמיתי או לא, אלא השאלה היא האם אנחנו יכולים כחברה להתאגד סביבו. ככל שניקח את המסר של חג החנוכה כמאבק בין ערכים לנהנתנות, אז גם נוכל להשתמש בסיפור ההיסטורי המשותף וגם להעצים מסר חברתי חשוב וחוצה מחנות. לא סתם ספר מקבים מדגיש שהמתיוונים אימצו את בתי המשחק היוונים ולא את עולם התרבות והחשיבה הפילוסופית למשל. אני חושב שככל שאנחנו רוצים ליצור עולם תרבותי ויהודי משלנו, כדאי לאמץ את הנרטיב ההיסטורי שיחזק את תפיסתנו הערכית (את החלק של להרוג את המתיוונים אולי אפשר בכל זאת לזנוח, אלא אם כן אנחנו ממש נגד נהנתנות…)

לסיום, הייתי רוצה להביא את הבית הראשון של שיר חנוכה ישן יחסית, שהיה חלק מהניסיון הציוני להחיות את סיפור המכבים כסיפור של גבורה ולקבע אותו כנרטיב תרבותי משותף. השיר “אנו נושאים לפידים” זונח את נרטיב הנס שהדגישו חז”ל ושם את המכבים כגיבורי הסיפור. אולם, הוא אינו משתמש במילה “מכבים”. הוא משתמש במילים אנו להדגיש שהמאבק של המכבים אינו מוגבל לתקופתם אלא הוא מאבק מתמשך הרלוונטי גם אלינו:

שיר זה, שהוא ללא ספק שיר החנוכה האהוב עלי, מייצג בעיני בדיוק את המסר הזה. חג החנוכה מזכיר לנו לשאת את הלפיד ולהוביל את הדרך. הריקנות התרבותית והערכית תמיד נמצאת שם לפתות אותנו והתפקיד שלנו הוא להאיר את הדרך ולסחוף אחרינו אנשים נוספים אל האור, אל חיי המעשה וליצירת עולם ערכי ותרבותי משמעותי וממלא. נס היצירה התרבותית ועולם התוכן המשמעותי לא ייווצר יש מאין כמעין נס אלוהי אלא עלינו מוטלת האחריות ולנו ניתןהכוח, ליצור אותו ולקיים אותו הלכה למעשה!