אז אחרי שהבאזז סביבו קצת ירד, מבקרים שיבחו וקטלו אותו ואחרי סיפורים רבים מחבר שגילם שם ניצב, הלכתי עם חבר טוב לצפות בסרט “תמונת הניצחון” של הבמאי אבי נשר איתו גם נפגשנו לשיחה קצרה לפני ההקרנה.

שם: תמונת הניצחון

במאי: אבי נשר

תאריך יציאה לאקרנים: 23.12.21

מקום הקרנה: סינמטק

בתור ילד, וגם בנעוריי המוקדמים יצא לי לצפות בכמה מסרטיו של אבי נשר כששודרו בטלוויזיה בשעות המאוחרות של הלילה; סרטים כמו “פעם הייתי” ו-“סוף העולם שמאלה” שזכורים לי לחיוב כקולנוע אומנותי משובח. כשהתבגרתי והתחלתי להתעניין יותר ויותר בקולנוע, נחשפתי לקונצנזוס של אבי נשר כסוג של פנומן בעולם הקולנוע הישראלי. וכשיוצא סרט חדש בבימויו, חובבי הקולנוע הישראלי נוהרים אל אולמות הקולנוע בציפייה לסרט איכותי ומדהים, לטוב ולרע.

אז אתחיל מהשיחה שערכה נילי קלמר עם אבי נשר: מעולם לא הייתי בקרנה + שיחה, אז לא ממש ידעתי למה לצפות ומשום מה חשבתי שהשיחה תתקיים לאחר ההקרנה כמו לראות סרטון ביקורת ביוטיוב. להפתעתי, גיליתי שהשיחה מתקיימת לפני ההקרנה ולכן הייתה דלה מכפי שיכלה להיות, אבל אבי נשר כאיש ציבור ותיק ידע איך להפוך אותה למעניינת למרות הכל, בכך שסיפר קצת סיפורים מאחורי ההפקה מבלי לעשות ספוילרים ואפילו הצליח להלהיב לקראת הסרט בו אנו עתידים לצפות. לאחר השיחה הקצרה הסרט הארוך החל. בניגוד לשאר הביקורות שקראתי (הביקורת של אורי קליין מ”הארץ” לדוגמא) אני כן נהניתי מהסרט, אבל כפי שיצאתי מהשיחה לפני ההקרנה, גם מהסרט יצאתי בתחושה של פוטנציאל אדיר אבל מפוספס.

הסרט נפתח בסיפור המסגרת בו העיתונאי ואיש הקולנוע המצרי מוחמד חסנין (אמיר חורי) המבוגר צופה בחתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים וכועס על הסיטואציה מאוד. הוא נזכר בתמונה של אישה שצילם כאשר כוחות מצרים כבשו את קיבוץ ניצנים במלחמת העצמאות, מה שמוביל אותנו בפלאשבק לעלילת הסרט המרכזית שמתרחשת באותו זמן. לטעמי אמצעי סיפורי זה, של סיפור מסגרת שמוביל לפלאשבק קצת מיותר וחרוש, אך יש שיחלקו עלי.

קו העלילה המרכזי מוצג משתי זוויות: הראשונה והראשית היא הזווית של מירה בן ארי (ג’וי ריגר) וחבריה לקיבוץ ניצנים הצעיר שנלחמים על הקמת הקיבוץ והישרדותו במלחמת העצמאות ולטובת מטרה זו חוברים אליהם חיילי מחלקה מחטיבת גבעתי שמונהגים ע”י אברהם שוורצשטיין (ידין גלמן). הזווית השנייה היא של מוחמד חוסנין בן ה־20 שנשלח לצלם סרט תעמולה בכפר הערבי הסמוך לקיבוץ שחובר לכוחות המצריים.

הסרט עוסק בהמון נושאים: האינטראקציות בין החיילים לחברי הקיבוץ; המורכבויות בין חברי הקיבוץ לעצמם ואל מול הפיגועים והמלחמה; הקונפליקט של מוחמד שרוצה לצלם אומנות אך נשלח כדי לצלם תמונת ניצחון ועוד… לעיתים הסרט קצת מתפזר אבל על הנייר אלו באמת נושאים נפלאים לעסוק בהם ב”סרט מלחמה”. וכאן מגיעה הטענה המרכזית שלי כלפי הסרט: הפוטנציאל בסיפור גדול שכזה והזוויות בהן אבי נשר בחר לעסוק קולעות בול לטעם שלי, אבל בפועל הן הופכות לקווי עלילה שמתחילים בצורה יפה אך מסתיימים בצורה מהירה ומבוזבזת אם בכלל. אני לא רוצה לעשות ספוילרים אבל קו העלילה הרומנטי של מירה הוא דוגמא מצוינת לזה.

מה שכן חזק מאוד בסרט והופך את חווית הצפייה למהנה, הוא המשחק המצוין של ארסנל השחקנים המכובד ביניהם ג’וי ריגר המהפנטת שקשה להישאר אדיש אליה, או משי קליינשטיין, שלפי דעתי היא הפתעת הסרט וגם אמיר חורי שמבצע את התפקיד בצורה אמינה מאוד, שהייתה אמינה אף יותר לולא הייתי נתקל בו בפאב מיד לאחר שצפיתי בסרט.

בנוסף, הסרט יוצר הרבה רגעים פיוטיים מאוד ועבודת הצילום עשויה היטב לפי החוקים המקובלים, אך מידי פעם גם זולגת לגבולות הצילום האומנותי ואני אומר זאת בחיוב, ואיך אפשר שלא לשבח את הפסקול שתואם כל רגע בסרט בצורה מדהימה.

לסיום, זה לא באמת סרט מלחמה הוליוודי כפי שהוא משווק, אבל הוא ללא ספק אבן דרך בקולנוע הישראלי וההפקה בו היא ברמה גבוהה מאוד, רק חבל שהתסריט לא תואם את הרף הגבוה שההפקה מציבה.

ציון סופי: 7.6