למי שלא יודע לאחרונה עזבתי את הבית. אם להגיד את האמת אני מרגיש שעזבתי את הבית במידה מסוימת עוד בתקופת המכינה. כבר במכינה הרי הייתי חוזר לבית של ההורים רק פעם בשבועיים ויותר הייתי מבקר שם מממש גר. היה לי חדר משלי עם חברים והייתי יחסית עצמאי אבל בפועל עדיין מוגבל על ידי מסגרת מחייבת ביותר. מיותר לציין שהצבא רק המשיך את מגמת הריחוק מהבית למרות שבניגוד למכינה החזרה לבית במהלך השירות הייתה יותר ממבורכת.
והנה הגיע היום ועזבתי סופית את הבית. התחלתי ללמוד ובצורה כמעט טבעית עברתי לגור בעיר הקודש בדירת שותפים עם חדר משלי בעצמאות מוחלטת. החוויה של לגור לבד מרגשת. מעולם לא יצא לי לחשוב יותר מידי על הרגע בו אעזוב את הבית, או לפתח ציפיות לרגע זה, ובסוף הסתבר לי שעזיבת הבית היא אירוע מרגש. פתאום אתה עצמאי, אדון לעצמך. מכין בעצמך אוכל, שוטף כלים ועושה קניות ואין למי להתלונן כשנגמר החלב לקפה במקרר. כשאני חושב על זה, הדבר שאולי הכי משקף את זה שעזבתי את הבית הוא העובדה שהתחלתי לעשות בעצמי כביסה. בכל התקופות עד כה בהן לכאורה עזבתי את הבית, תמיד הייתי חוזר בסופה של תקופה עם שק גדול של כביסה מלוכלכת והיה לי ברור שהשק יקבל טיפול הולם בבית. לא הייתי צריך לדאוג ולחשוב על הכביסה והרגשתי בנוח אפילו להתלונן כאשר הכביסה לא הייתה מוכנה מוקדם מספיק בשביל שאוכל לארוז את התיק לשבועיים הקרובים בנחת בערב לפני. היום אין אף אחד שאני יכול לבוא אליו בטענות כשנגמרים לי התחתונים, ואם הכלי של הכביסה מפוצץ ועולה על גדותיו אצטרך לנקוט בצעדים קיצוניים (לדחוס את הכביסה במכונה עד אפס מקום). גיליתי שכביסה היא תהליך לא פשוט שדורש הרבה עבודה וסבלנות. צריך להכניס את הבגדים למכונה, לחכות שתסתיים, לתלות בגד בגד על חוטי הכביסה ולא לשכוח לשים אטב כביסה לכל בגד שלא חלילה יפול. לא רק זה אלא שאתה צריך להתמודד גם עם איתני הטבע. גשם שהתחיל לפתע באמצע שיעור בזום בניגוד לתחזית השמשית שהובטחה בזמן שכל הכביסה הנקייה שעשיתי תלויה לה בחוץ לא היה אירוע משמח במיוחד.
אני יכול להרחיב עוד רבות על חווית הכביסה ותליית הבגדים לייבוש, אבל אני חושב שבסוף מדובר פה במשהו הרבה יותר משמעותי שעומד מאחורי הגילוי על הכביסה. ככל שמתגברים לומדים שאין קסם בעולם. כשאתה ילד כל דבר בעולם נראה קסום, כאילו הוא הגיע מוכן לעולם בדרך פלא. אתה מגיע לעולם וחושב כאילו הכל פשוט היה כך, הרי אתה מגיע והעולם פרוש לפניך והכל נגיש וזמין. ככל שמתגברים מגלים שלא כך המצב, כשמתחילים לעבוד, או אפילו לארגן איזה מסיבת שכבה מגלים שהדברים לא באמת כל כך נגישים. העולם דורש עבודה. דברים לא נוצרים יש מאין, בכל דבר מושקעת מחשבה, עבודה ובתקווה, אך לא תמיד, הוא גם יצא בסוף לפועל.
יש משהו עצוב בהיעלמות הקסם בעולם; פתאום הכל מאבד את הזוהר הקסום שלו; פתאום מבינים שדברים הם לא באמת כל כך מיוחדים ושיש הרבה פאקים ברוב הדברים בעולם. אולם הייתי רוצה דווקא להציע צורת הסתכלות שונה על ה"שגרתיות" של העולם. לדעתי גם בשגרתיות הזאת יש קסם. אולי קסם פחות זוהר אבל קסם לא פחות. מדהים לחשוב כמה דברים יש בעולם שלנו כאשר מבינים שדברים לא מגיעים סתם. הליכה קצרה ברחוב יכולה להפוך לחוויה קסומה כאשר אנו מתחילים לחשוב על המדרכה עליה אנו דורכים, המבנים שמסביבנו ואפילו הבגדים שאנו לובשים. כל הדברים האלה לא היו קיימים סתם כך ונדרשה עבודה, שיתוף פעולה ותיאום בין אנשים רבים על מנת שהם יתממשו, והנה הם אכן קיימים.
הייתי רוצה להציע מחשבה חדשה לפעם הבאה בה אתם מקפלים כביסה. בין החולצה למכנסיים תעצרו רגע לחשוב על הקסם במה שנראה לנו ברור מאליו, על הטייס שהטיס את המטוס שהביא לפה את המכנסיים. על המוכר בחנות שסידר את המכנסיים על המדף ומכר לכם את המכנסיים בשמחה בחנות והעובדה המטורפת שכל התהליכים האלה הצליחו להביא את המכנסיים בסופו של דבר לחבל הכביסה שלכם. אולי דווקא העבודה שהדברים בעולם כן דורשים עבודה היא זאת שמכניסה לנו טיפה של קסם לארון.
