פרק ראשון: אין קליטה

הוא הגיע לרייקיאוויק לפני שבוע ובזבז שם שלושה ימים עד שמצא את הג'ימיני שקנה בסוף ב־400 אלף קרונות, שזה בערך עשרת אלפים שקל. עכשיו הוא נמצא על פסגה של הר געש רדום. מצידו האחד גוונים של כחול ולבן, אבל לא כאלה של דגל ישראל אלא של קרחון עצום, אי אפשר לראות את הסוף. ומצידו השני דשא ירוק מנוקד בלבן של הכבשים האיסלנדיות שכנראה חיות יותר טוב מרוב אזרחי ישראל. העמק הפרוש לרגליו משחיר ככל שהוא עולה ומתקרב אל הפסגה. הוא שולף את הטלפון מהכיס, כרגיל, אין קליטה. אין פה קליטה כמעט בשום מקום. השעה 14:51 ויש לו עוד כמה שעות לרדת ברגל עד האוטו. הוא היה רוצה להגיע לאיזה קמפינג נחמד בסוף היום. כזה עם מים חמים, חשמל, מטבח ואולי איזה לאונג' עמוס תרמילאים פחות או יותר בגילו – שיהיה עם מי לדבר, לשתות איזה משהו טוב, לשחק קלפים או משהו ולהחליף ספרים. ואולי, הוא חושב, תיהיה שם גם קליטה. בעצם, אולי לא באמת היה רוצה להגיע לקמפינג כזה בסוף היום. מקלחת חמה זה אף פעם לא הכרחי, חשמל לא צריך כרגע, גם בלי מטבח יוכל להסתדר, ובכל מקרה עדיין לא סיים לקרוא את המורקמי שקנה בקונקשן בלונדון, נשארו עוד איזה 27 עמודים והוא יסתדר בלי חברה. קליטה לא צריך עכשיו, או יותר נכון הוא לא רוצה עכשיו. בעצם הוא לא יודע אם הוא רוצה או לא, אם הוא צריך או לא. בכל מקרה על הקמפינג וויתר, הוא יישאר עוד 20 דקות פה על ההר, יכין תה חם, מתוק־מתוק, ואז יתחיל לרדת לאוטו. הוא לא ממהר. מקסימום יישן למטה, איפה שהחנה. זה אמנם לא חוקי, אבל הפקחים האיסלנדים זה לא רט"ג, אפשר לערבב אותם בקלות.

ב־15:15 הוא מתחיל לרדת. מבט חטוף בטלפון, עדיין אין קליטה. פתאום שוב נזכר שהשמש פה לא שוקעת לפני עשר כך שאין מה למהר. הוא עולה לכיפה קרובה ומזהה במרחק סביר אדים עולים מהקרקע. זה יכול להיות גייזר קטן, יש כאן מלא כאלה. אבל זו גם יכולה להיות בריכה חמה שתעשה לו את היום. הוא מחליט שילך לבדוק, מקסימום יבזבז עוד חצי שעה, הוא גם ככה לא מתכנן לזוז עוד היום.

לא, זאת לא בריכה חמה. זה גייזר. גייזר קטן, לא משהו מיוחד. באסה, אבל לא נורא. הוא שולף את הטלפון לבדוק את השעה. 15:37. 22 דקות הלכו. כבר החליק את הטלפון חזרה לכיס כשלפתע רטט חד חלף בין כף היד לירך. יש קליטה.

וואטסאפ: שלח תמונה, סרטון, משהו…תן סימן חיים כלשהו, אוהבת וכבר מתגעגעת, אמא.

                      אמא.

הוא לא פותח את ההודעה, שלא תראה שראה. אין לו כוח לרגשנות שלה. רק אתמול שלח לה סרטון מהלגונה ברייקיאוויק, שלא תחפור.

הוא מחליק את הטלפון חזרה לכיס ומתחיל לחזור לשביל שיורד לאוטו. פתאום עוד רטט – עדיין יש קליטה.

וואטסאפ: מה הולך אחי? ראיתי את שירה היום בשוק. שמע אחי היא חמודה רצח, נפרדה מחבר שלה לפני חודשיים בערך… היא גרה עכשיו לבד בעמק רפאים ועובדת בדיר. אמרה שנבוא איזה יום לשבת. אמרתי לה שאתה באיסלנד ומי יודע מתי תחזור אבל שבדוק נבוא מתישהו… יאללה אחי דבר איתי כשיש לך קליטה, ושלח תמונות יא מניאק!

יובל.

הוא פתח את ההודעה כדי לראות הכל, אבל לא ענה. גם ככה יובל הפרנואיד הזה ביטל את הוויים הכחולים אז הוא לא יכול לדעת שראה את ההודעה. הוא כבר יישלח לו תמונה עם איזו שוודית בקמפינג הבא שיגיע אליו. יגיד לו שיישלח לשירה, שתקנא הבת זונה.

יובל חבר טוב, אבל לפעמים הוא לא ממש מבין את הסיטואציה, תמים כזה. הרי ברור ששירה לא באמת רוצה שהם יבואו לשבת איתה בדיר. היא בטח התבאסה אפילו לפגוש את יובל בשוק. חמור היובל הזה, בחורה יפה מחייכת אליו וישר הוא מאבד את הראש.

טוב אם כבר יש קליטה הוא יבדוק מה קורה עם ריאל, כל הקיץ מדברים על אמבפה, יאללה שיחתום כבר. הוא נכנס לטוויטר, מחפש Fabrizio Romano. אין קליטה. כוס עמק, להודעות של אמא כן, להודעות של יובל על שירה כן, אבל לציוצים של פאברציו רומאנו לא. איזה זין.

פרק שני: רעשי רקע

כל מי שטייל בח"ל מכיר את הרגע הזה שיוצאים משדה התעופה, איפה שזה לא יהיה, לוקחים נשימה והריאות מתמלאות באוויר אחר מזה שבארץ, לאו דווקא טוב יותר, אלא פשוט אחר. ואז, אחרי כמה שעות, לפעמים אפילו כמה דקות, מתרגלים לאוויר השונה הזה. כל כך מתרגלים אליו שכשנוחתים שוב בארץ ויוצאים מנתב"ג, לוקחים נשימה ושוב הריאות מתמלאות באוויר אחר, לאו דווקא פחות טוב, אלא פשוט אחר. גם באיסלנד הריאות מתמלאות באוויר אחר בנשימה הראשונה ששואפים ביציאה משדה התעופה. אלא שבאיסלנד, לא מתרגלים תוך כמה דקות, גם לא תוך כמה שעות או ימים. באיסלנד האוויר מרגיש אחר כל הזמן, והוא דווקא כן טוב יותר מזה שאנחנו נושמים כאן בארץ. האוויר הזה בעצם טוב יותר מהאוויר שנושמים בכל מקום אחר.

לא רק האוויר באיסלנד אחר. גם הפסקול אחר. כל מי ששמע קצת סיגור רוס יבין במה מדובר. רעשי הרקע באיסלנד הם מוזיקה בלתי נשמעת. אלה לא צלילים רגילים שאפשר לכתוב בתווים ולנגן בפסנתר או בגיטרה. אלה גם לא הלמות תופים שניתן לעקוב אחר קצבן. במוזיקה של סיגור רוס רעשי הרקע האלה הם המוזיקה שמאחורי המוזיקה. מה שנראה שכבר שמעת לפני שהתנגן התו הראשון, וממשיך להדהד אחרי שהשקט ממלא את המרחב כולו. כזה הוא הפסקול של איסלנד. מרגע שהגוף מתעורר והאוזניים נפתחות, יש איזה תדר שמעביר רעד קלוש ותמידי בכל הגוף. אם לא שמעתם סיגור רוס מעולם, לא תבינו את זה לגמרי. זה אולי הכי דומה לרעש שעולה מהמקרר בלילה וממלא את הבית, ורק כשלפתע התרמוסטט פוקד על המדחס לשתוק, רק אז מבינים שהבית לא היה שקט כלל. ישנם רק שני הבדלים משמעותיים. באיסלנד אין תרמוסטט שפוקד על המדחס להשתיק את רעשי הרקע. וגם, רעשי הרקע באיסלנד יפים כמו המוזיקה שמאחורי המוזיקה. זאת שמהדהדת כש־Ágætis byrjun נגמר.

כששוב לא הייתה קליטה הוא החליט שיישן באוטו הלילה וכשהגיע למטה והציץ בשעון, כבר היה מאוחר – 19:28. אמנם יש עוד כמה שעות עד שהשמש תשקע אבל הוא כבר עייף ויודע שהקמפינג הכי קרוב נמצא במרחק שעה ועשרים ושתים דקות מכאן לפי הגוגל. הוא היה רעב מאוד עכשיו. בצידנית ששימשה כמקרר היו רק שלוש ביצים, שקית ניילון אטומה עם כמה פרוסות נקניק, שקית זהה לה עם פטריות ובקבוק וויסקי. הקרח בצידנית קצת נמס כבר. מזל שהוא חשב על זה מראש ושם את הנקניק והפטריות בשקיות אטומות. לביצים יש קליפה ולוויסקי יש בקבוק. מחוץ לצידנית היה בצל קטן שימיו ספורים, בקבוקון של שמן זית, ושלוש פרוסות לחם ובמגירת התבלינים היו רק שתי צנצנות – זעתר וסומק – התבלינים האהובים עליו. הוא קצץ בצל ופטריות, הקפיץ אותם במחבת עם הרבה שמן זית, תיבל במה שהיה והוסיף את כל הנקניק שנשאר, הקפיץ עוד דקה או שתיים והוסיף את שלושת הביצים,  התלבט כמה שניות אם לקשקש או להשאיר אותן כעיניים והחליט שבלי שמנת או חמאה מקושקשת שווה הרבה פחות. כשהביצים הגיעו למידת העשייה הנכונה – זאת שמאפשר לחלמון לנזול ולהיספג בלחם – כיבה את האש, מזג לעצמו כוס וויסקי, והתיישב לאכול. הוא אוהב את הסטייל הזה, גם שהוא בטיול. הוא אף פעם לא מתכלב עד הסוף. בסך הכל אכל את כל שלושת הביצים וכל שלושת פרוסות הלחם ושתה שלוש כוסות וויסקי, את האחרונה ליוותה סיגריה מגולגלת. הוא לא מעשן הרבה, רק כשהוא צריך. אף פעם לא יותר ממה שהוא צריך.

אחרי האוכל, והסיגריה, מזג לעצמו עוד כוס של וויסקי והתיישב לקרוא את עשרים ושבע העמודים שנשארו לו ביער נורווגי של מורקמי. הוא לא הבין למה, אבל כשסיים לקרוא קלט פתאום שעשרים ושבע העמודים האלה לקחו לו הרבה יותר זמן מהרגיל. אולי אלה רעשי הרקע שהאטו את קצב קריאתו, הוא חשב, ואולי הוא בעצם לא היה צריך את הסיגריה, ואולי גם לא את הכוס הרביעית.

פרק שלישי: יציאות וכניסות

עלה במחשבתו כי ייתכן שהבדידות מוציאה אותו מדעתו. או שמא למעשה זהו השעמום שמביאה עמה הבדידות, שמוציא אותו מדעתו. כך או כך, כשקם אותו בוקר, מקץ ליל השכרות הזעיר שפקד אותו, נמאסה עליו הבדידות. לאחר ששתה קפה שחור עם הל – מהקמצוץ האחרון שנותר בשקית שסחב עמו מהארץ – ארז את חפציו שרובם נותרו זרוקים בחוץ כל הלילה ונמלאו לחות מרגיזה. אחר כך ניסה לסדר ולנקות מעט את שיירי הלילה וכשסיים התמקם במושב הנהג, בהה בהגה ותהה אודות יעדו הבא. מכיוון שנמאסה עליו הבדידות, החליט שעליו לדבר עם בני אדם.

הוא הוציא את הטלפון לבדוק אם יש קליטה. לא הייתה, אבל בכל זאת נכנס לוואטסאפ לקרוא הודעות שאולי יפחיתו קצת את בדידותו.

וואטסאפ: מה הולך אחי? ראיתי את שירה היום בשוק. שמע אחי היא חמודה רצח, נפרדה מחבר שלה לפני חודשיים בערך… היא גרה עכשיו לבד בעמק רפאים ועובדת בדיר. אמרה שנבוא איזה יום לשבת. אמרתי לה שאתה באיסלנד ומי יודע מתי תחזור אבל שבדוק נבוא מתישהו… יאללה אחי דבר איתי כשיש לך קליטה, ושלח תמונות יא מניאק!

יובל.

אמנם קרא כבר את ההודעה הזו וכבר חשב שכדאי שיימצא לעצמו איזו שוודית להעביר איתה את הזמן וגם לשלוח ליובל תמונה, שיראה לשירה. אבל אז זו הייתה רק מחשבה. וכך החליט: הוא יעשה הפסקה קצרה מטיולים ויתמקד בבילויים; מכאן ייסע ישר לקמפינג גדול, כזה עם לאונג' מלא בשוודיות.

כשהגיע לקמפינג שסימן במפה, בדק את הטלפון. השעה הייתה 14:41 ובאופן מפתיע גם כאן לא הייתה קליטה. ואולי עדיף ככה. להמשיך בנתק מהבית ולהתמקד בכאן ועכשיו, בשוודיות.

בדרך לקמפינג החליט שלא יעשה קניות היום ואולי גם לא בשבוע הקרוב. הוא יאכל בחוץ, יתפנק קצת. ואכן, ארוחת צהריים אכל בבית הקפה שבמתחם. המקום היה עמוס במטיילים מכל מיני סוגים. היו שם כמה תימהוניים כמוהו שנראה כי הם מטיילים לבדם. שאר האנשים היו מחולקים לקבוצות. גם קבוצות היו מכל מיני סוגים: קבוצה של צרפתים ששיחקו קלפים ושתו יין כבר מסוף ארוחת הצהריים; קבוצה של ישראלים ששמע אותם מדברים על צבא ועל איך הם התכלבו במזרח ואיך כאן החיים טובים; קבוצה של בריטים שדברו די בשקט במבטא הסקסי שלהם, וקבוצה של אמריקאים שלא סתמו את הפה ודיברו בקול רם הרבה יותר מכפי שיכל לסבול. והיו כמובן עוד כמה קבוצות של אירופאים או סקנדינבים בלתי מזוהים, שדברו בשפות בלתי מזוהות בשמיעה ראשונה. אולי גרמנית ואולי הולנדית או שוודית. הוא קיווה שזו שוודית.

היא לא הייתה שוודית. היא הייתה נורווגית. קראו לה ליב והוא פגש אותה כשיצא מהשירותים והיא שאלה אותו למה הוא לא שוטף ידיים. הוא ענה שזין זה לא דבר מלוכלך מטבעו והוא בכל מקרה בקושי נוגע בו כשהוא משתין. היא צחקה ואמרה שיש בזה משהו. איך קוראים לך? ליב. נעים מאוד, מרטין. באמת? לא, סתם, חגי, אבל בטח לא תצליחי להגיד את זה, אז את יכולה לקרוא לי מרטין, או כל שם אחר שיש לכם שם בשוודיה. היא צחקה וניסתה את כוחה ללא הצלחה. טוב נו, שיהיה מרטין, אגב נורווגיה, לא שוודיה. אוי סליחה, נושא רגיש? לא, אנחנו יודעים שאנחנו יותר טובים, זו לא תחרות. הוא צחק והם יצאו יחד והחלו ללכת לכיוון הלאונג' שכבר התחיל להתמלא בחברה צעירים, בקבוקי יין ומשחקי קלפים.

ליב כמובן לא הייתה לבד. אתה לבד? כן, הוא ענה בהיסוס, מקווה שזה לא ייפגע בסיכויים שלו. רוצה לשבת אתנו? אפשר. אל תיהיה כזה סנוב, אם לא היית צריך חברה לא היית בא לכזה קמפינג.

ההערה האחרונה שלה עוררה בו תחושות חזקות מאוד, אבל הוא לא הצליח להחליט איזה סוג של תחושות. האם הוא מתאהב או מתעב? בכל מקרה, היא צודקת. הוא היה צריך אותה הרבה יותר משהיא הייתה צריכה אותו.

הוא אף פעם לא היה טוב עם בחורות. תמיד דפק הכל די מהר או שיחק אותה אדיש יותר מדי זמן. גם הפעם זה כמעט קרה, אלא שמשהו בהתנהגותה של ליב גרם לו להרגיש שהפעם זה אחרת. אבל לא אחרת כמו כל פעם שהיה נראה לו שהפעם זה אחרת. הפעם זה באמת היה נראה לו אחרת. קודם כל כי היא הייתה נורווגית. אבל את זה הוא הבין רק שנים אחר כך, כשחלפה על פניו בכניסה לרכבת התחתית באוסלו.