כשחשבתי על מה בדיוק לכתוב ואיך הכי כדאי לעשות את זה, אמרתי לעצמי שהכי כדאי זה להתחיל בלספר את התחושות האישיות שלי. השבוע הזה הוא ללא ספק השבוע בו הכי פחדתי ואני עוד פוחד להיות בו בירושלים. החל מתחילת השנה, רוב שגרת החיים שלי הועתקה לעיר, החל מלימודים ועבודה ועד להתנדבות במלגה בעמותה. ידעתי כבר למה בערך לצפות מבחינת החיים בעיר הגדולה ושזו עיר שהיא די טעונה אם כי ברוב הזמן המצב יחסית בסדר. אבל השבוע וחצי האחרונים שינו את כל התמונה.
הפיגוע הראשון ברביעי בבאר שבע שבו נרצחו ארבעה ישראלים בידי מחבל של דאעש, שבזמן הזה עשיתי את דרכי חזרה מירושלים לבית של ההורים. הפיגוע השני שאירע בחדרה ובו נרצחו שני ישראלים, קרה בזמן שישבנו אני וחבריי ללימודים בבר שכונתי ליד המכללה. הפיגוע השלישי שאירע בבני ברק וברמת גן ובו נרצחו חמישה ישראלים אירע בזמן שישבתי בבית קפה בעיר, ומרוב פחד פשוט נשארתי לשבת שם במשך ארבע שעות. אני מודע לכך שהאופן שבו אני מספר על סיטואציה בשגרת החיים שלי שאירעה בזמן פיגוע רצחני יכולה להיות מטרידה ואף מעצבנת. אבל בתכלס, זה מה שקורה לכולנו. אין אדם שמוכן לכך שבזמן כלשהו ביום הוא יהיה מעורב בפיגוע. זה תמיד יקרה לנו בהפתעה גמורה וברוב הפעמים בלי יכולת רבה להגן על עצמנו.
בשבוע הזה, שאני שומע קולות רבים שמטילים ספק ביכולת האזרחים להגן על עצמם, באשר להרתעה שהתפוגגה וברצון להחזיר את השקט והביטחון לרחובות, עולה גם הפן הפוליטי. במקום להתאבל על הנרצחים ולהתמקד בהחלמתם המהירה של הפצועים, יש כאלה שעדיין עסוקים בלמצוא את האשמים במערכת הפוליטית ולהוות קרקע פורייה לוויכוחים האלו, למרות שזה הזמן הכי לא מתאים לכך. כל חברי הכנסת אשמים, כן אמרתי את זה. אם אנחנו מגיעים למצב שבו אחד־עשר ישראלים נרצחים בפחות משבוע, איך הכנסת והממשלה ממשיכות לאפשר למצב כזה לקרות? למה לא לבצע פעולות חותכות ומהירות כדי למנוע פיגועים נוספים שקורים בהפרשי זמן קצרים? כנראה לא נוח לחברי הכנסת שלנו, שמקבלים משכורת מהמיסים שלנו, לדאוג לאזרחים בזמן הפגרה.
כשאני כותב את הדברים האלה עולה לי שאלה אחת חשובה: האם להמשיך בשגרת החיים כרגיל? כך או כך, באופן אישי הלוז שלי להמשך השבוע דורש ממני לצאת מהבית, והוא קורה בירושלים ובמרכז הארץ. אך באופן כללי, ניתן לשמוע על המחלוקת בנוגע לאמירה לפיה ״צריך להמשיך הכל כרגיל, אסור להישבר ולהפסיק הכל, אלא להמשיך כדי להראות שאנחנו חזקים״. זוהי כאמור מחלוקת יומיומית שאני מניח שכולנו חווים במידה מסוימת. לא אצליח למצוא תשובה החלטית וישירה לשאלה הזו. כל שנותר לי הוא להשתתף בצערן של המשפחות השכולות, לאחל החלמה מהירה לפצועים ולקוות ביחד עם כולם לחזרת הביטחון והשקט לרחובות ולשגרת החיים הנורמלית שלנו.