כתבות

קרעי מחשבות אודות אוקראינה הקרועה

עמרי גולדשטיין, מחזור ה'
01/03/2022

בשבוע האחרון ולדימיר פוטין החזיר את העולם המערבי – או לכל הפחות את מה שאנחנו רוצים לחשוב אותו כעולם המערבי – כמאה שנה לאחור. התמונות מאוקראינה של השבוע נראות כאילו נלקחו מסרט תיעודי גרוע מאוד על מלחמת העולם הראשונה או השנייה. מושגים כמו פלישה צבאית, כיתור וכיבוש של ערי בירה וכיוצא בזה, נשמעים כאילו נלקחו ממאה אחרת אם לא מעולם אחר, עולם שחשבנו לתומנו שכבר חדל מלהתקיים. בכל פעם שחשבנו שרוסיה לא תעבור את הגבול, זה הפיזי וזה הסמלי, התבדינו. פעם אחר פעם הוכיח לנו ולדימיר פוטין שהמציאות בה אנו חיים שברירית משחשבנו, אפילו שכבר חשבנו שהבנו את המסר עם הקורונה שפלשה לחיינו לפני שנתיים וקצת.

נראה כי העולם כולו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, נעמד לצד אוקראינה במשבר ההזוי הזה שאנו עדים לו. אבל נראה לי שהעולם עוד לא מבין עד כמה עמוק המשבר הזה ועד כמה עמידה לצד אוקראינה איננה למעשה אלא עמידה יחד אוקראינה. אוזלת היד שמפגין המערב בחוסר ההתערבות הממשי בזירה המלחמתית הוא פשע גלוי לטעמי. נכון, אף אחד, גם לא אני, לא היה רוצה להיכנס למלחמה בארץ זרה ולסכן את חייו ואת חיי קרוביו ואהוביו. אלא שהמלחמה באוקראינה איננה זרה לעולם המערבי כלל. כאמור, ולדימיר פוטין החזיר את העולם כמאה שנה לאחור בשבוע האחרון. מצופה היה כי העולם – שכמובן אין זה מעניינו לחזור לתקופות אפלות שחלפו זה מכבר – יגיב בהתאם: תגובה חריפה שלא תותיר לפוטין ברירה אלא לסגת. אלא שלא כך קרה.

למעשה, בשבוע האחרון רק מנהיג אחד בעולם המערבי עוד ניצב מול פוטין ומנסה למנוע ממנו את ההבנה שהוא יכול לעשות כל שעולה על רוחו – זהו וולודימיר זלנסקי. אף על פי שנשיאה היהודי של אוקראינה נתון בסכנת מוות ממשית יומ־יומית כרגע, הוא אינו בורח, אינו מתנער מאחריות. נכון, הוא ידע למה נכנס כשהתמנה לנשיאות ועדיין, ובטח כשהעולם תומך כמעט רק במילים – זה לא מובן מאליו. בזמן שהבית הלבן מברבר על סנקציות כלכליות ופיפ"א מדיחה את הנבחרת ואת כל קבוצות הכדורגל הרוסיות ממפעליה, הצבא הרוסי צועד ומעמיק אל תוך אוקראינה, קורע אותה לגזרים ומבהיר לפוטין שאפשר להמשיך הלאה, לחצות עוד גבול ועוד גבול, להחזיר את העולם לימים אפלים יותר ויותר.

אני לא קורא לנפתלי בנט לשלוח אגוזניקים לקייב וגם לא מצפה שהמרינס ינחתו מחר בבוקר באודסה. אבל כן, אני מצפה שרוסיה תסבול באמת, תסבול מספיק כדי לעצור. ולא כי אני מרחם על האוקראינים, אני לא אדם כל כך רגיש אני מודה. העיניים שלי נשואות לעתיד לבוא, ליום שאחרי חורבנה של אוקראינה; ליום שבו פוטין ימשיך ליעד הבא; ליום שבו סין תשלח כוחות לאירופה פשוט כי נראה שזה אפשרי. אם רוסיה תמשיך להרחיב את גבולותיה ולרמוס את הסדר הבינלאומי, הסדר הזה פשוט יחרב, בדיוק כמו הבניינים בחרקוב ובקייב. וכשהסדר הבינלאומי יקרוס העולם שהתרגלנו לחיות בו ברוגע יחסי יקרוס גם הוא.

אני בדרך כלל סולד מנבואות זעם, אבל בימים האחרונים אני חש יותר מתמיד שהעולם באמת לא מעוניין יותר בשימור החיים כפי שהם. אני חש יותר מתמיד את יצר ההרס העצמי של האנושות; את האדישות שלה; את התמימות או ההיתממות של מנהיגי העולם המערבי, כשהם סבורים שלאדם כמו ולדימיר פוטין אכפת מהדרך בה הוא מצטייר בעיני העולם, או כמה עולה ליטר בנזין לאזרח רוסי. ולדימיר פוטין הוא עריץ מהסוג הישן, בן דמותם של סטלין ושל ההוא שאסור לנקוב בשמו כי אז הדיון נגמר. ולדימיר פוטין לא יעצור אם לא יעצרו אותו ואם ולדימיר פוטין לא יעצור, העולם כפי שהכרנו אותו וכפי שכבר מעט קשה לנו לזהות אותו בשבוע האחרון, פשוט ישנה את פניו. ולא, פניו החדשות של העולם הזה לא יהיו פניו של העולם המדומיין והפסטורלי של ג'ון לנון, אלא יותר דומה לעולמו המדומיין והמסויט של ג'ורג' אורוול.

והזווית היהודית, מה איתה?

התקשורת הישראלית סיקרה בשבוע החולף את המתרחש באוקראינה באדיקות הראויה לה, לא פספסה אף שוט מרגש, אף הודעה לתקשורת של גוף לא רלוונטי כלשהו או של מנהיג פטפטן כזה או אחר במערב, וגם לא במערב. התקשורת הישראלית גם לא פספסה לגמרי את השווית הישראלית, שכן התוודענו לכמה וכמה אזרחים ישראלים, שליחי חב"ד וכדומה, אשר נתקעו באזורי המלחמה. אפילו מסעו של שחקן הכדורגל מנור סולומון מדונייצק לפולין זכה לסיקור צמוד. רק דבר אחד פספסה התקשורת הישראלית. אוקראינה היא אולי המרכז הגדול ביותר של היהדות טרם מלחמת העולם השנייה ובטח שבטח עד המאה ה־20. תופעות יהודיות חשובות לאין ערוך מוצאן באוקראינה: החסידות שנולדה עם הבעש"ט במז'יבוז' והתפתחה ברחבי אוקראינה; הספרות העברית שקמה לתחייה באודסה; אנטבקה הקטנה בה ניגנה המסורת היהודית כמו כנר על הגג; ואומן שעד היום עולים אליה לרגל ישראלים באלפיהם מידי שנה.

האפשרות המרחפת של חורבן חלק מהמקומות הללו היא אפשרות טעונה משמעות בנוגע לעם היהודי. אם מז'יבוז' תחרב העולם היהודי יאבד חלק לא קטן ממסורתו, כנ"ל לגבי אנטבקה וביתר שאת נכון הדבר לגבי אודסה בה רעיון המדינה הציונות עשה כמה מצעדיו החשובים. ואת חורבנה של אומן אני כלל לא רוצה לדמיין. התגובה בעולם היהודי לחורבן שכזה תיהיה בוודאי לא פשוטה כלל.

אז כפי שציינתי בכותרת, אלו שברי מחשבות אודות אוקראינה הקרועה. איני מתיימר להבין דבר וחצי דבר ביחסים הבינלאומיים בכלל או ביחסי רוסיה־סין־מערב בפרט. אני רק אדם שהצפייה בחדשות קצת מטרידה אותו מעבר לרגשות ההזדהות המובנים מאליהם. ייתכן שאני טועה; למעשה, מי ייתן ואני טועה. מי ייתן ורוסיה תחדל מניסיונות הכיבוש ההזויים שלה ולא נצטרך להתדרדר למלחמה עולמית. מי והעולם יתעשת ויחזור להראות כמו העולם של לפני שנתיים וחצי, עולם בלי קורונה ובלי פלישות, כיתורים וכיבושים (ובוא נתעלם לרגע מהמטען העצום שהמילה כיבוש נושאת עמה ביחס אלינו הישראלים). פעם אהבתי לכתוב על אקטואליה, זה היה נראה לי הדבר הכי מעניין והכי חשוב שניתן לעשות כאדם כותב. אבל היום אני לא נהנה מזה בכלל, והטקסטים הללו תמיד יוצאים לי מבולגנים, רוויי רגש, בלבול, חוסר דיוק וכל מה שלא כדאי שיהיה בטקסט בהיר שברצונך שאנשים יבינו. היום אני מביע חשק עז לחזור לכתוב בניו־סינדרום טקסטים נטולי מטען פוליטי, טקסטים ספרותיים שמתייחדים ביופיים, או בכיעורם, ובעניינם האינטלקטואלי ולא ברגישותם האקטואלית.

זלנסקי ופוטין

ואם נבראו שווים, מה אז?

בוגר מחזור ה' עמרי גולדשטיין דן במספר השקפות על שוויון וטבע האדם, ומביע את התנגדותו לתזת ההשקפות הגדורות/לא גדורות של הכלכלן תומס סואל

הצעת חוק או סערה בכוס תה

בוגר מחזור ה' עמרי גולדשטיין משלב כוחות עם אלבר קאמי ועם חז"ל, וביחד מפרקים את הצעת חוק עונש מוות למחבלים.

גמולה מבעלה, אך לא מִמֵסַפרה

בוגר מחזור ה', עמרי גולדשטיין, מפרש מחדש את סיפורו של ש"י עגנון "עידו ועינם".

מודי בר־און – האיש ששינה את איך שעושים טלויזיה

בוגר מחזור ה', עמרי גולדשטיין כותב על איש הטלוויזיה והתרבות מודי בר־און שהלך לעולמו

רגש דתי

בוגר מחזור ה' עמרי גולדשטיין בטקסט אישי על הרגש הדתי

אתגר הסיפור הקצרצר – ווריאציה של זמן ומקום

מנהלת תחום ירושלים שלנו, גלי כוכבי, לא יכלה להתאפק ונענתה לאתגר הסיפור הקצרצר פעם נוספת. לפנינו ווריאציה של זמן ומקום.

אתגר הסיפור הקצרצר – יורם וימימה

בוגר מחזור י', איתי על פיט, נענה לאתגר הסיפור הקצרצר, והנה הוא מגיש לנו שתי וריאציות יצירתיות ומהנות להפליא.

הגיבור שהיה

בוגר מחזור ו' מתן שטיינר מגיש שני פרקים ראשונים מתוך סיפור קצר מעורר מחשבה שפרקיו הבאים וסופו יוגשו בהמשך.

החירות להיות יהודי

בוגר מחזור ה' תומר בן־טל, שמדריך בימים אלה במכינה בקרית יובל, כותב לכבוד פסח על המשמעות של להיות יהודי, להיות חופשי.

מציאות מקבילה: חג הפסח בקהילת "ביתא ישראל" כראי ליהדותם

בוגר מחזור ו' גל מנשה במאמר אשר בוחן את מנהגי חג הפסח בקהילת "ביתא ישראל" הייחודית.

גלילה למעלה