כתבות

צל גורל

יובל גאון , מחזור ד'
01/10/2021

לפני כשבועיים חזרתי מטיול ביוון. במהלך הטיול, פגשתי חבר שנמצא במהלך טיול ארוך במיוחד שכולל הפלגות בין האיים היוונים ולעתים שהייה ממושכת בכל אחד מהם. על אף האושר הצרוף שהוא מתאר מהנופש באי – לא מאמין שמישהו מקהל הקוראים עשוי להתנגד למי טורקיז חול זהב ואוזו שקוף – היה עניין אחד שהעיב על ההנאה שלו. לדבריו, חוויה שהוא מזהה אמנם במקומות רבים אך הייתה חזקה במיוחד באיי יוון, היא הדמיון העז שבין שוטטות באי לבין משחקי מחשב, בפרט משחקי "קווסט", או “Point and Click”.

לטובת מי מביננו שלהם ולהן לא הייתה הזכות להתוודע לז'אנר המאוד מסוים הזה, אסביר בכמה מילים: במשחקים מהסוג הזה, שנעשו נפוצים החל משנות השמונים של המאה הקודמת, המשתמש נדרש להוביל דמות או מספר דמויות במסע אל עבר מטרה או יעד, כשבדרך הוא עובר במספר זירות, נתקל בהתרחשויות שונות ונאלץ לפתור חידות מגוונות. חלק משמעותי מההתקדמות נעשה באמצעות אינטראקציה עם העולם הסובב את הדמויות, כאשר האינטראקציה החשובה ביותר למשחק היא 'אנושית', כלומר יצירת תקשורת עם דמויות ממוחשבות בעולם הדמיוני של המשחק.

תמונה מתוך משחק פוקימון לגיימ־בוי

שחקנים מושבעים יעידו על כך שהמשחקים, בשל האופי החזרתי שלהם, עלולים לגרום לתסכול רב: רוב הדמויות שבעולם הווירטואלי מוגבלות מאוד ביכולת התקשורת שלהן, והאינטראקציה עם רובן עלולה להסתכם במשפטים בודדים, חוזרים ונשנים עד אינסוף. אך מעבר לרפטטיביות של השיחה, שהיא כשלעצמה די מעצבנת, התסכול נגרם ברובו מהעובדה שהיא מכשילה את השחקן במסעו, שהיא מפריעה בדרך. התקיעות של אחד, של פרט שולי על הדרך, זולגת לדמות הראשית ומונעת ממנו התקדמות – משמע, תוקעת גם אותה. כפי שידידי ציין, חוויה זו אינה זרה כלל לעולם המציאותי ובפרט לטיולים ומסעות. 

אין ישראלי שלא נתקל במסעות בחו"ל באותם תקליטים שבורים. קריאות "נחש, נחש" במבטא הינדי כבד או שאלות בסגנון "אתה רוצה מסטול" ברחבי דרום אמריקה. ובאותו רגע, נדמה שהקיום האנושי של הללו מתמצה במשפט הבודד שאותו הם למדו לשנן בעברית. קשה שלא להרגיש כי אנחנו רק אורחים לרגע, תיירים שנוכחים לזמן קצר בתוך המעגל האינסופי שהאנשים הקשים לעיכול האלה לכודים בתוכו. כמובן שלנו כבני המערב אחריות על רידוד האנושיות הזה, על שרטוט המעגל שעליו חגים האנשים במקומות הרחוקים מהעין. אנחנו, אם תרצו, הם אלה ששברו את התקליט אבל לא מניחים למחט. לצד הרצון או הסירוב לקבל את האחריות הזאת, ומגוון אפשריות התגובה למפגש כזה, אצלי לפחות אירועים כאלה נוטים להשאיר תחושה משונה מאוד. מעין תערובת עמומה של אשמה ושותפות גורל. תמיד עולה בי המחשבה שמא גם אני וגם אותו זר כלואים בתנועה מעגלית. שני המעגלים עשויים להיות שונים לחלוטין זה מזה, אך שנינו לכודים, איש איש במעגלו, ללא יכול לשרטט אותו מחדש כרצוננו.

באותם ימים ביוון, קראתי את הספר צל עולם (עם עובד, 2013) מאת ניר ברעם. הרומן מגולל שלושה קווי עלילה שונים, לעתים מקבילים ולעתים נפגשים: הראשון שם במרכז ישראלי צעיר בשם גבריאל מנצור, שמוצא את עצמו קשור לאיילי הון אמריקאים, קבוצת אנשי עסקים מהבורגנות של שנות השמונים, ויחד כולם מנסים לפלס את דרכם במציאות הכלכלית המשתנה של סוף המאה. השני הוא סיפורם של חוברת צעירים מלונדון שנמצאים בתחתית ההיררכיה הכלכלית והחברתית של אנגליה ושל העולם המערבי כולו. הם מנסים, באמצעות הכרזה על השביתה הגדולה ביותר שהעולם ידע, ולצד שורת פעולות טרור כנגד הממסד, לערער על יסודות השיטה. קו העלילה השלישי מתמקד בחברת ייעוץ פוליטי אמריקאית, באנשים העומדים בראשה ובאופן ההתנהלות שלהם, בקמפיינים השונים שהיא מנהלת, מאפריקה דרך צרפת ועד לארה"ב, ובהתמודדות של החברה אל מול איום ממשי על קיומה.

עם הקריאה הולכת ומתבהרת התמונה שברעם מצייר לנגד עיניו של הקורא: מעין פירמידה ענקית, שכבות על גבי שכבות של יחסי כוחות ומאבקים. התבהרות זו של התמונה אינה מוגבלת לעיניו של הקורא בלבד ובמרוצת העלילה הדמויות עצמן נעשות, אט אט או בבת אחת, מודעות למיקום שלהן בתוך פירמידת הענק.

הדבר המוזר הוא שברעם משווה אופי מתוכנת כמעט לפעולות הדמויות שלו. גם אם הנימוקים למעשים וטיב המעשים עצמם משתנה בין דמות לדמות, כולן נוהגות כאילו גורלן מוכתב להן, וכל שנותר להן לעשות הוא להתמודד עם ההכרח שמופעל עליהן – הצלחה ואסונות כאחד. ואכן, הפרולוג הפותח את הספר מכיל את המילים הבאות: "היה איזה סופר, אחד מאתנו קרא אותו, שכתב שכל אדם לכוד בתוך מעגל גורלו, ובתוך המעגל הזה אדם יכול לנוע בחופשיות, לבחור נתיבים ולהחליף אותם, ואולי הוא בכלל לא מודע לעובדה שהוא בתוך מעגל, רוב האנשים לא רואים את החומות סביבם. השאלה היא איך בדיוק אדם אמור להתנהג שהחומות האלה מתקרבות אליו" (צל עולם, 7).

לאור זאת, נדמה שהמסקנה העצובה ביותר של צל עולם היא שהמודעות לא עוזרת. למרות שבשלב כזה או אחר כל הדמויות מודעות היטב למיקומן בהיררכיה וברור להן שכוחות חזקים מהן מנחים את צעדיהן, לא נותר להן דבר לעשות בעניין. אצל ברעם, כמו במשחקי המחשב הישנים, בטיולים מסביב לעולם ואולי כמו בחיים עצמם, אין "יציאה מהמטריקס". המודעות לקיום הגדרות והגבולות של קיומנו אינה מסוגלת להזיז אותם ממקומם. לנו נשאר רק לשאול מהי התרומה של אותה מודעות, והאם היא בכלל קיימת.

Ecocide

בוגר מחזור ז', אוהד ושלר, מתעורר מתרדמתו הדוגמטית בעקבות צפייה בסרט המדובר של נטפליקס Don't Look Up, וכותב על הקשר בין המשפט הבינלאומי ומשבר האקלים.

Zeitgeist

"צַיִיטְגַיִיסְט (מגרמנית Zeitgeist, מילולית: "רוח הזמן"; לעיתים נקרא בעברית "רוח התקופה") הוא מכלול הרעיונות, המוסכמות, …

העט הנובע – שיר בניו־סינדרום

העט הנובע – פינת השירה של הניו־סינדרום מביאה שירה מקורית ומתורגמת, שלנו וגם של אחרים.

סינמה־סינדרום – ינואר 22

בר לב לוי, בוגר מחזור י' ומבקר הקולנוע של הניו־סינדרום, בביקורת על סרטו החדש של פול תומאס אנדרסון – ליקריץ פיצה.

תהיו בני אדם, תעמדו בפיתוי

תמר קדיש, בוגרת מחזור ד', מעלה קריאה חשובה בעקבות אסון התרסקות המסוק שאירע השבוע, מנקודת מבטה של מי ששירתה במערך הנפגעים של צה"ל.

פקעת האשמה

בוגר מחזור ד', יובל גאון, כותב על פקעת רגשות האשמה המודרניים שאנו פשוט חייבים להתיר.

משולחנו המבולגן של ראש המכינה

ראש המכינה בן כנס כותב על שותפות, עצמאות והגבולות התוחמים אותן.

העט הנובע – שירה בניו־סינדרום

העט הנובע – פינת השירה של הניו־סינדרום מביאה שירה מקורית ומתורגמת, שלנו וגם של אחרים.

על ההערצה ועל מעלת היוהרה

בוגר מחזור ה' עמרי גולדשטיין כותב על הערצה, על יוהרה ועל מה שביניהן.

מחשבות מלניאליות: מצאתי את הסיקוול של גמביט המלכה

בוגר מחזור י' איתי עלה פיט משתף בפיסת אנושיות נדירה שגילה.

גלילה למעלה