כתבות

על ההערצה ועל מעלת היוהרה

עמרי גולדשטיין, מחזור ה'
27/12/2021

בעונה השישית של הסדרה ויקינגים, בפרק  השישי, לאגרטה הזקנה והחבולה, נלחמת את הקרב האחרון שלה. היא מנצחת אותו כנגד כל הסיכויים בצורה שלא תאמן. גונהילד, כלתה, גם היא לוחמת לא רעה בכלל, אומרת ללאגרטה, ”אני בעצמי לוחמת, לחמתי רבות, אך אף פעם לא ראיתי משהו כמו שעשית עכשיו. אם לא הערצתי אותך עד עכשיו, אז עכשיו אני מעריצה אותך.“ לטעמי, במשפט זה מתמצתת גונהילד את מושג ההערצה. היא בעצמה לוחמת, אך מעולם לא ראתה לוחמת כל כך מרשימה, היא רוצה להיות כזאת בעצמה. אין זו אלא ההערצה הטהורה ביותר, ילדותית אפילו אפשר לומר.

כל ילד כמעט חווה הערצה. זה מתחיל בלהעריץ את אבא או אמא, או את האחים הגדולים. בשלב קצת יותר מאוחר מחליפים את המשפחה גיבורי הילדות, בין אם מדובר בזמר אהוב או בספורטאי אהוב וכיוצא בזה. אנחנו רוצים וחולמים להצליח בגדול, להיות כמותם. הערצה זו מלווה אותנו לזמן רב, לעיתים אף לכל החיים.


אחת הדמויות הנערצות ביותר בהיסטוריה של עולם הספורט הוא מוחמד עלי. ספורטאים רבים מענפים שונים העידו כי המתאגרף הגדול בכל הזמנים השפיעה מאוד על התפתחות הקריירה שלהם ועל תפיסתם את עצמם. מוחמד עלי הוא דוגמא לפורץ דרך. כמו לאגרטה, גם קסיוס קליי (שמו המקורי של מוחמד עלי) הוא הראשון שעשה דברים בצורה שונה, יוצאת דופן, ולבסוף ניצח. בניגוד ללאגרטה ”הצנועה“ (עוד נגיעה לזה) , עלי הוא הדוגמא הקיצונית ביותר למושא הערצה שאוהב את מעמדו ונהנה ממנו. הוא הראשון לומר בפה מלא ”אני הכי יפה“, ”אני הכי טוב“. אחריו הגיעו עוד ספורטאים רבים ששאפו פשוט להיות הכי טובים ולא התביישו להגיד את זה: קובי בראיינט ("אני רוצה להיות הטוב ביותר, פשוטו כמשמעו“); כריסטיאנו רונאלדו ("יהירות ושחצנות הן חלק מההצלחה שלי“); אלה רק חלק קטן מהספורטאים שבמודע או לא, ממשיכים את דרכו של מוחמד עלי כמושא הערצה שאוהב ומשמר את מעמדו בכל צעד בחייו.

רבים יטענו כי יוהרה זו אינה מעלה. הרשו לי לטעון אחרת. לאגרטה מעולם לא הייתה מנצחת את הקרב האחרון אם לא הייתה יהירה במקצת. היא ידעה שתנצח, היא ידעה שהיא טובה יותר והיא לא פחדה להעמיד את הידיעה הזו למבחן. מוחמד עלי, מייקל ג‘ורדן, קובי בראיינט, כריסטיאנו רונאלדו, כל אלה הם דוגמאות נוספות ליוהרה חיובית. כל אלה לא היו מצליחים אם היו מפחדים מהכישלון, אם לא היו יודעים בביטחון שהם הכי טובים. אז יבואו ויגידו חסידי הענווה: ”אכן, טוב לדעת שאתה הכי טוב. אבל מדוע לומר זאת בצורה כה בוטה? אין זו מעלה אלא שחצנות“. כנגד טענה זו ברצוני להצביע על היוהרה כזו שמעצימה את איכויותיו של הגיבור. אמירות כגון ”אני הכי טוב“ או ”אני הולך לנצח“, מעמידות את הגיבור במבחן. לאחר אמירות יהירות כאלה הגיבור מוכרח לנצח כדי לשמר את מעמדו, הפסד אינו בא בחשבון. להיות צנוע זה קל, זה אפילו קצת פחדני. הצטנעות משאירה פתח להפסד, היא מגוננת ונותנת מפלט. ההצלחה כשהיא מלווה ביוהרה ראויה להערצה הרבה יותר מהצניעות היא מצביעה על איכויותיו  של הגיבור כבלתי ניתנות לערעור.

מייקל ג‘ורדן צוטט באמירה ”אף פעם לא פחדתי להיכשל“. ניתן לפרש אמירה זו בשתי צורות שונות: לפי ראשונה מתכוון ג‘ורדן לומר כי מעולם לא עמד למבחן היוהרה ולכן אין הוא מפחד מהכישלון. אך לפי פרשנות שניה – ולפי דעתי התואמת יותר את דרכו של ג‘ורדן – התכוון גדול הכדורסלנים לומר כי תמיד היה בטוח שכל כישלונותיו יתחלפו לבסוף בהצלחות. לפיכך מעולם לא פחד מכישלון, שבעיניו אין הוא אלא תחנת ביניים בדרך להצלחה.

"זה לא נחשב שחצנות אם אתה מצליח לגבות את ההצהרות שלך במעשים"

מוחמד עלי

ועוד אחד אחרון, אחד משלי. עד גיל 20 פחות או יותר לא היה לי ספק (שהתפתח מהר והפך לוודאות בכיוון ההפוך) שאהיה מוזיקאי. במשך כל שנות נעוריי חיפשתי לי דמות להערצה, מישהו לרצות להיות כמותו. ההערצה שלי התחלפה כמה וכמה פעמים. פעם היו אלה הביטלס, פעם בוב דילן, פעם אלביס, פעם ג‘ים מוריסון, פעם פינק פלויד, ולתקופה ארוכה היו אלה לד זפלין. דווקא רגע לפני שמלאו לי 20 והתחלתי להבין שמוזיקאי כבר לא אהיה, ההערצה שלי הגיעה לשיאה והתקבעה על אדם אחד, דייוויד בואי. לצערי זה קרה חודשים ספורים לפני מותו.

בואי בן ה־68 הוציא סינגל בן 10 דקות לקראת אלבום חדש שעתיד היה לצאת ביום הולדתו ה־69. עד אותו סינגל הכרתי כמה שירים של בואי ואכן אהבתי אותם, אך מעולם לא העמקתי ביצירתו ובטח שלא הייתי קרוב להעריץ אותו. הסינגל הזה תפס אותי חזק. מיד הבנתי שמדובר ביצירת מופת גאונית של אדם שלא מאבד את היצירתיות. גם קרוב לגיל 70, כשרוב היוצרים כבר עוסקים בשחזור יצירותיהם משנות הזוהר, בואי ממציא את עצמו מחדש. אותו סינגל, Blackstar, שלח אותי למסע. התחלתי כמעט מההתחלה (האלבום הראשון של בואי שיצא ב־1967 לא זכה ליותר מידי תשומת לב וגם אני לא הקשבתי לו בזמנו כלל). שמעתי את כל האלבומים שהוציא בואי בין השנים 1969-1983, 14 אלבומים ב־14 שנים, כולם טובים, באמת כולם. התאהבתי. ב־8 לינואר 2016 יצא אלבומו האחרון של בואי Blackstar, ואני כמעריץ להוט שמעתי אותו בלי הפסקה במשך כל אותו סוף השבוע.

ביום ראשון ה־10 לינואר 2016 קמתי ב־7:30 בבוקר, צחצחתי שיניים, התלבשתי ויצאתי ברגל לקונדיטוריה בה עבדתי לפני הגיוס. באזניות כל ההליכה, איך לא, האלבום החדש של בואי. הגעתי לקונדיטוריה, הורדתי את האזניות והרמתי את הראש למסך הטלוויזיה שהיה פתוח על ערוץ 2 (שעוד היה אחד). הכותרת הכתה בי מיד. הזמר דייוויד בואי הלך לעולמו בגיל 69. לרוב אני לא רגשן. אני לא לוקח קשה דברים כאלה. בסך הכל מדובר באדם שלא באמת הכרתי. אבל הפעם ההיא הייתה שונה. המוות של דייוויד בואי שיתק אותי. בהתחלה היה זה הלם ואז לאט לאט הבנתי מה קרה. בואי ארגן בסתר מתנת פרידה לעולם וכיאה לבואי הוא יצר את המתנה הכי טובה שיכולנו לבקש.

מאז ועד היום בואי נותר מספר אחת שלי. ההערצה שלי אליו נשארה ואף גדלה. אני פוגש את בואי מפעם לפעם. כשאני נתקל בצורך ליצור משהו חדש (צורך שלשמחתי אני נתקל בו לא מעט), אני חושב על בואי. לפני כשנה קראתי את הביוגרפיה של בואי שכתב מארק ספיץ, מהספר עולה כי היוהרה בה דנתי קודם לא הייתה מובהקת אצל בואי כמו אצל הספורטאים שהזכרתי. אבל כן ניתן למצוא אצל בואי דבר דומה ליוהרה זו והוא הביטחון שהוא הולך להצליח. במשך כל שנות ה־60 , הן שנות העשרה של בואי, הוא לא חדל מלנסות; הוא נכשל פעם אחר פעם, המציא את עצמו כל פעם מחדש ונכשל עוד פעם ועוד פעם, עד שלבסוף, בעזרת אנשים שונים שפגש בדרך, הצליח בואי לפרוץ בכל הכוח ולהפוך לאחד מכוכבי הפופ הגדולים בכל הזמנים. מה שמדהים אצל בואי, זה שכאשר הוא כבר הצליח לפרוץ, הוא עדיין המשיך להמציא עצמו מחדש. כי המצאת עצמו מחדש לא הייתה רק דרך למשוך תשומת לב, המצאת עצמו מחדש היא דרך חיים אצל בואי. וכך אני משתדל שיהיה גם אצלי.

אתגר הסיפור הקצרצר – ווריאציה של זמן ומקום

מנהלת תחום ירושלים שלנו, גלי כוכבי, לא יכלה להתאפק ונענתה לאתגר הסיפור הקצרצר פעם נוספת. לפנינו ווריאציה של זמן ומקום.

אתגר הסיפור הקצרצר – יורם וימימה

בוגר מחזור י', איתי על פיט, נענה לאתגר הסיפור הקצרצר, והנה הוא מגיש לנו שתי וריאציות יצירתיות ומהנות להפליא.

הגיבור שהיה

בוגר מחזור ו' מתן שטיינר מגיש שני פרקים ראשונים מתוך סיפור קצר מעורר מחשבה שפרקיו הבאים וסופו יוגשו בהמשך.

החירות להיות יהודי

בוגר מחזור ה' תומר בן־טל, שמדריך בימים אלה במכינה בקרית יובל, כותב לכבוד פסח על המשמעות של להיות יהודי, להיות חופשי.

מציאות מקבילה: חג הפסח בקהילת "ביתא ישראל" כראי ליהדותם

בוגר מחזור ו' גל מנשה במאמר אשר בוחן את מנהגי חג הפסח בקהילת "ביתא ישראל" הייחודית.

אתגר הסיפור הקצרצר – הוריאציה הסדורה

אתגר הסיפור הקרצר שפתחנו לפני כמה שבועות סוף סוף זכה לתגובה הולמת ראשונה. גלי כוכבי, מנהלת תחום ירושלים של העמותה פותחת את התחרות עם וריאציה מתוחכמת משלה לסיפור הספרנית בבית הקפה

השבוע המפחיד בירושלים

בוגר מחזור ז' שחף לוי מביא את התחושות והמחשבות מהשבוע המתוח שעבר על כולנו.

ניהיליזם חוקי

עמרי גולדשטיין, בוגר מחזור ה' במספר מחשבות על חוק ומוסר.

אתגר הסיפור הקצרצר בהשראת תרגילים בסגנון מאת רמון קנו

מערכת הניו־סינדרום מזמינה אתכם להשתתף באתגר ספרותי מיוחד במינו, כל הפרטים בפנים.

קרעי מחשבות אודות אוקראינה הקרועה

בוגר מחזור ה', עמרי גולדשטיין בטקסט אקטואלי שמורכב מכמה מחשבות על המצב באוקראינה, או על מלחמת העולם.

גלילה למעלה