כתבות

מחשבות מילניאליות: אידיאל בפקק

איתי עלה פיט, מחזור י'
01/08/2021

כשאתה נער־המתיימר־להיות־ערכי בתקופת התיכון, סביר להניח שתמצא את עצמך ממלא די הרבה טפסים. מצחיק לחשוב שעד למילוי אותם טפסים סביר להניח שלא התמודדת עם הזהות שלך בצורה רשמית. אין זה אומר שמעולם לא הרהרת בטבעך או שלא עיצבת לעצמך מוסר אישי, נהפוך הוא; אם נקלעת למצב מילוי הטופס, כנראה שבינך לבינך עשית זאת בצורה יתרה. אבל הפורמליות הזאת שבה הטופס מאלץ אותך לכתוב על גביו היא מביכה ואולי קצת מעיקה כלפי חוץ, בעוד שכלפי פנים היא אפילו מעוררת גיחוך: מדוע לי לכתוב בצורה רשמית דברים כה מובנים מאליהם, שאינם טעונים שום הסבר בעיני?

בכיתה י"ב התעניינתי בהרבה מכינות קדם צבאיות ובשל כך מילאתי הרבה טפסים כאלו, שהרשמיות המוזרה שלהם תפסה אותי בהפתעה (למרבה האירוניה המכינה שבסוף בחרתי בה לא חייבה מילוי טופס לפני כנס המיון הראשון). היו שם שאלות מאוד מעורפלות, דוגמת "מה הם הגבולות שלך?", ולעומתן שאלות ספציפיות אך אזוטריות מאוד, דוגמת "ספר על מאמץ מתמשך איתו התמודדת מול אתגר כלשהו בשנים האחרונות". לכל שאלה גם הוקצבו מספר שורות שעל התשובה להיתחם בהן, לרוב לא יותר מ־5 או 6. חזרתי לקרוא בחלק מהטפסים ששמורים אצלי במחשב, ובמבט לאחור אני מבין שהלחץ והרצון להרשים גרמו לתשובותיי להיראות כמו בקשה של אבשלום קור להתקבל לצבא האדום.

אולם, בכל הטפסים הייתה שאלה שחזרה תדיר – "אם היה באפשרותך לשנות משהו בסביבתך, מה היית משנה ולמה?". לתשובה על שאלה זו בדרך כלל לא הוקצו יותר משלוש שורות, והיא בדרך כלל מוקמה באמצע הטופס, כמו בכדי לשמש כאינטרמצו, אתנחתא קלילה בין התשובות עמוסות הג'וס והפאתוס המנופח. וכשהבנתי את זה, בהחלט התכוונתי להפוך את האתנחתא הזו למועילה בשבילי.

בניגוד למסיבות וסמים קלים, אני מניח שלא ציפיתם שהשוואת טפסי קבלה למכינות תהיה דבר טרנדי בקרב תלמידי תיכון, אך זה לגמרי היה. כפי שכבר ציינתי בעבר על גבי כתב עת ירחוני זה, גדלתי בעיירה קטנה ויוקרתית בפרברים הירוקים של צפון גוש דן. על כן, מיותר לציין שכל הטפסים שלי ושל חברי היו נראים אותו דבר – כתובים במשלב גבוה אך מצטנע, מנוסחים בערכיות ערטילאית ונוטפים שמאלץ ישראלי אחס"לי (אשכנזי־חילוני־סוציאליסטי־לאומי). לא סתם שנת י"ב שלי הייתה השנה שבה נפילת אסימון הבנאליות החרישה את אוזניי ולא נתנה לי מנוח. הדבר הטריף אותי – רציתי להראות את הייחוד שלי ולא להישמע כמו כולם, אך מבנה הטופס, הלחץ החיצוני והמטריקס הבורגני שחייתי בו לא אפשרו זאת; גם כשחשבתי שאני כותב אחרת, גיליתי שאני עדיין באותה הקופסה עם כל הסובבים אותי, שבוי תחת חוקי הפורמט. על כן, זיהיתי בשאלת ה"מה היית משנה" אפשרות להיות לי כתכשיט, צמיד רגל או טבעת זרת שכזו, נקודת החן של מרילין מונרו. משהו שיבדיל אותי באלגנטיות מהעדר. אז כשכולם כתבו שהם היו משנים את הגזענות, משבר האקלים והשיח המסית והמפלג בעם, אני כתבתי על נושא אחר. מאוד גשמי ולא ערכי, מאוד פרגמטי ולא סקסי, עוד לפני שעשו עליו כתבות שער בדה־מרקר באופן יום־יומי ולפני שפתחו בו את מהדורות החדשות. אני בחרתי לשפר את התחבורה הציבורית.

אגלה לכם סוד – תמיד היה לי פטיש מוזר לתחבורה. לדוגמא, מאז שהתחלתי ללמוד נהיגה על רכב ידני, כל פעם שאני הולך על המדרכה אני מרגיש גירוי עז להביט לתוך המכוניות החונות, ואם במכונית יש גיר הילוכים ידני, אני מתמלא בתחושת שביעות רצון. אך בפרט, תמיד אהבתי נסיעות בתחב"צ. ההידלקות שלי על הרכבת הקלה בירושלים הייתה קשה ממש. אני זוכר את עצמי מתרגש מהנסיעה ברכבת הקלה בעיר, וכל פעם שהייתי עובר ליד עבודות על הקווים הנוספים, הייתי מצלם את התוואי העתידי של ה-Jnet ומשנן מאיפה הקווים ייצאו, היכן הם יעברו ויסתעפו והיכן הם יסתיימו. אפילו התחלתי לקרוא באינטרנט על קווים עתידיים, על תכנית הרחבת הרכבת המהירה לעיר העתיקה, על הרכבת הקלה בגוש דן ואפילו גיליתי שמתוכננת להיבנות רכבת קלה בין נצרת לחיפה (תכנית שעומדת בפני גניזה בימים אלו ממש). אבל למרות הפטיש המפורט הזה, אני לא יודע אם בתוקפת התיכון זה באמת העסיק אותי כל כך. בוודאות אני זוכר שמאוד התרשמתי מעצמי ומהנושא המקורי שבחרתי לשנות, אך אני תוהה אם התרשמות זו נובעת מכך שהרגשתי יצירתי או מכך שהרגשתי שכתבתי משהו בעל משמעות.

היום, במרחק שנתיים וקצת, דברים השתנו. עברתי קצת דברים, גדלתי קצת, אפילו יש לי איזה שלוש שערות על החזה. וממרחק זה, אני מודה על הרגע שבו כתבתי שאני רוצה לשפר את התחבורה הציבורית בסביבתי; לא היה לי מושג כמה התכוונתי לזה.

בעל כורחי אני לוקח חלק באחת התופעות המזוויעות ביותר שהאנושות יצרה בעשרות השנים האחרונות – היוממות המטרופולינית. יומם, יוממת או יוממים בהטיית זכר־רבים, הם אנשים שמתגוררים בעיר א', לרוב עיירה פרברית, נוסעים בבוקר לעבוד ולעשות עסקים בעיר ב', שהיא לרוב כרך אורבני גדול, וחוזרים ממקום עבודתם בעיר ב' למקום מגוריהם בעיר א', ולרוב כולם עושים זאת פחות או יותר באותה שעה. בגוש דן, תופעה זו התפתחה בצורה פראית לא מבוקרת במשך עשרות שנים, ורק עכשיו קברניטי המדינה מתחילים להבין כמה הבעיה חמורה וטעונה פתרונות יצירתיים. פתרונות אלו, שבמדינה מתוקנת היו אמורים כבר לבוא לידי מימוש, נמצאים עכשיו רק בשלבים התחלתיים של תכנון וחקיקה. כך, נוצר מצב שבו המדינה מפגרת אחרי העולם המערבי בכמה עשרות שנים מבחינת תשתיות מחיה, וסביר להניח שמזור אמיתי לבעיה יימצא רק בעוד כמה שנים. עד אז, כולם ובפרט אני, נמשיך לסבול מהכישלון החרוץ, מורט העצבים ומלבין השיער של חוויה הנקראת "לנסות להגיע מהבית לבסיס/לעבודה ומשם בחזרה הביתה בטווח זמנים סביר ובלי לסבול יותר מידי בדרך".

זו באמת חוויה בלתי נסבלת. אין דרך להמחיש זאת בצורה אותנטית למי שלא עובר חוויה זו כל יום. ואני אפילו עוזב לרגע את הפקקים והיעדר האכיפה של כללי התנועה, ומתמקד נטו בתחבורה הציבורית – איך זה הגיוני ששירות כל כך בסיסי שהמדינה אמורה לספק הפך למוקד הסטרס המרכזי בחיים שלי? בתור אדם שוודאות חשובה לו, הלחץ שאני חווה בעומדי בתחנות אוטובוס הוא נורא. פעם אחר פעם אני נוכח לגלות שאני לא יכול לסמוך על התחבורה הציבורית – מעטות הפעמים שהאוטובוס מגיע לתחנה בשעתו המיועדת, ופעמים רבות הוא חולף על פניך מבלי לעצור, או אפילו לא מגיע בכלל, כך שיש לך בין חצי שעה לשעה להתפלל שהקו הבא יעצור לך. נתפנה לחישוב קצר (תזכרו שהכל קורה בחום והלחות של קיץ ישראלי כשאני על מדים!): בממוצע, אני מבזבז שעה ביום בפקק תנועה בתוך אוטובוס מפוצץ ולא ממוזג משנות ה־90, עוד 30-45 דקות בהמתנה מיוזעת לאוטובוסים בתחנות מתפרקות ולא מוצלות, עוד כרבע שעה של הליכה אל תחנות האוטובוס ומהן ליעדיי, ואם יש לי אפילו חמש דקות של נסיעה נינוחה, אני מתענג עליהן כמו על תותים בקצפת. אם לסכם, היעדר האמינות בתחבורה הציבורית ומחסור בקווים יעילים גורם לי לבזבז בין שעתיים לשלוש ביום על נסיעות מביתי בהוד השרון לגלילות, יעדים שהמרחק האווירי ביניהם הוא פחות מעשרה קילומטרים ונסיעה ביניהם (ברכב פרטי ללא פקקים) לוקחת בערך רבע שעה. סיוט.לצערי, אין פואנטה לטקסט הזה, לא מוסר השכל ולא תפילה אופטימית. המצב רע, אך אני חושק שיניים ומשתדל לדבוק באידיאל שלי עד שאזכה לחזות במימושו. פשוט הייתי צריך לפרוק את זה, כי רחמים על אמא שלי היא לא יכולה להתמודד עם כל התלונות האלו לבד. אסיים בתחינה נואשת שאיזה קורא נובוריש עם פינה חמה בלב לנערים שנונים יציע לממן לי רכב ודירה במקום יותר נגיש.

פקק בכביש

ואם נבראו שווים, מה אז?

בוגר מחזור ה' עמרי גולדשטיין דן במספר השקפות על שוויון וטבע האדם, ומביע את התנגדותו לתזת ההשקפות הגדורות/לא גדורות של הכלכלן תומס סואל

הצעת חוק או סערה בכוס תה

בוגר מחזור ה' עמרי גולדשטיין משלב כוחות עם אלבר קאמי ועם חז"ל, וביחד מפרקים את הצעת חוק עונש מוות למחבלים.

גמולה מבעלה, אך לא מִמֵסַפרה

בוגר מחזור ה', עמרי גולדשטיין, מפרש מחדש את סיפורו של ש"י עגנון "עידו ועינם".

מודי בר־און – האיש ששינה את איך שעושים טלויזיה

בוגר מחזור ה', עמרי גולדשטיין כותב על איש הטלוויזיה והתרבות מודי בר־און שהלך לעולמו

רגש דתי

בוגר מחזור ה' עמרי גולדשטיין בטקסט אישי על הרגש הדתי

אתגר הסיפור הקצרצר – ווריאציה של זמן ומקום

מנהלת תחום ירושלים שלנו, גלי כוכבי, לא יכלה להתאפק ונענתה לאתגר הסיפור הקצרצר פעם נוספת. לפנינו ווריאציה של זמן ומקום.

אתגר הסיפור הקצרצר – יורם וימימה

בוגר מחזור י', איתי על פיט, נענה לאתגר הסיפור הקצרצר, והנה הוא מגיש לנו שתי וריאציות יצירתיות ומהנות להפליא.

הגיבור שהיה

בוגר מחזור ו' מתן שטיינר מגיש שני פרקים ראשונים מתוך סיפור קצר מעורר מחשבה שפרקיו הבאים וסופו יוגשו בהמשך.

החירות להיות יהודי

בוגר מחזור ה' תומר בן־טל, שמדריך בימים אלה במכינה בקרית יובל, כותב לכבוד פסח על המשמעות של להיות יהודי, להיות חופשי.

מציאות מקבילה: חג הפסח בקהילת "ביתא ישראל" כראי ליהדותם

בוגר מחזור ו' גל מנשה במאמר אשר בוחן את מנהגי חג הפסח בקהילת "ביתא ישראל" הייחודית.

גלילה למעלה