בטור זה אתייחס לשתי שאלות גדולות שמעסיקות את העם היהודי, ולא רק אותו, כבר למעלה מ־100 שנה: הראשונה, בדבר האפשרות לבחירה רציונלית, האם בכלל ניתנה בידנו האפשרות לקבל החלטות ולבצע בחירות בצורה רציונלית. השנייה, היא בנוגע ליכולת של אנשים, ויהודים בפרט, לבחור בצורה עצמאית לחלוטין – בשונה מהסביבה בה הם גדלו, החינוך שקיבלו והמורשת שלהם.

תחילה, אערוך היכרות עם שתי תנועות ששללו מכל וכל את הסברה שההיגיון הוא זה שמניע באופן בלעדי את האדם. כיום, בעידן המדע והמידע, נפוצה ההנחה שלכל פעולה או החלטה של האדם יש הסבר רציונלי, ושאת מרבית הקונפליקטים ניתן לפתור – אם רק נתאמץ מספיק ונחשוב מספיק. העמדה הזו דומה מאוד, להוציא מספר הבדלים, לגישה שרווחה באירופה במהלך המאות ה־17 וה־18 – עידן הנאורות. אז, כחלק מתנועות ההשכלה, הכל התבססו על המדעים מתוך ניסיון עיקש למצוא הסבר לדברים כולם, מתוך מחשבה לוגית, רציונלית ושכלתנית.

בתחילת המאה ה־19, לערך מאה מאוחר יותר, התפשטו רעיונות שסותרים את העיקרון שנמצא בליבה של הנאורות: קדמותו ועוצמתו של השכל על פני הדברים כולם. שתי תנועות שעשו זו וזכו לאהדה רבה, בעיקר במרכז ומזרח אירופה, הן הרומנטיקה והדקדנס. בשל העיסוק במאבק בין שכל לרגש, שתיהן מעלות את השאלה באשר לחופש הבחירה. זאת, מפני שהן מכירות בפעילותם של גורמים אחרים על הטבע האנושי מלבד השכל.

ישנם מספר עקרונות שמבדילים את שתי התנועות זו מזו, כשהראשון הוא ההבנה השונה בתכלית של מושגי השכל והרגש. אמנם, שתי התפיסות מודות כי האדם איננו פועל במישרין לפי שכלו, ומכירות בכך שכוחות אחרים לחלוטין פועלים עליו. ברם, הרומנטיקה רואה ברגש מניע ראשון במעלה של האדם, שמשימת חייו היא הגשמה עצמית פרטנית ומימוש החירות האישית, ואילו נקודת המבט הדקדנטית טוענת שהמניעים העיקריים הם הדחפים והיצרים. היא מפקפקת בטיבם של רגשות כנים ומוחלטים, ומעלה על נס את הפיזיולוגיה, היצריות והסטייה.

ההבדל השני טמון בתפיסה של שתי התנועות את הטבעי, והפראי: הרומנטיקה רואה בטבע מקום מפלט מפני הלחצים החברתיים והסביבתיים שמונעים מהאדם להשיג את מבוקשו, לממש את רצונותיו ולחיות חיים ללא תכתיבים חיצוניים. גם הרומנטיקה וגם הדקדנס מציבים את הטבע ואת התרבות האנושית־עירונית כמקוטבים זה לזה; אך בניגוד לתפיסה הרומנטית, הטבע הדקדנטי הוא מרחב דמוני, שמהווה כר פורה לפעילות אלימה ויצרית. היציאה החוצה אל הטבע איננה בריחה מהמגבלות החברתיות על חירות האדם, אלא הן בבחינת פורקן אלים של יצרים.

בנוסף, על פי הרומנטיקה החלום הוא אמצעי להיכרות עמוקה יותר עם המציאות. החלום או הדמיון הם כלים בשירות האינדיבידואל למימוש עצמי על אף המשוכות שמציבה החברה בדרכו, הוא אבן דרך במסע רוחני ומופלא. לעומת זאת, החלום של הדקדנס אחר לגמרי: הוא מעיד על כניעה לעולם הפנטזיה והתעתוע, מביע חוויה סובייקטיבית גרידא ומטיל ספק בקיומו של עולם חיצוני לסובייקט.

הדקדנס, ובניגוד לרומנטיקה, כופרת ברעיון על פיו שינוי ושיפור חברתי רדיקליים אפשריים. בעוד שהרומנטיקה רואה בחזרה לשורשים, לטבע ולעבר את המפתח ליצירת עתיד טוב יותר, הדקדנס פוסל גישה זו; הרומנטיקה נושאת מסרים של תקווה לשינוי, התפתחות והתחדשות, והדקדנס ניצבת מולה, עוטה ייאוש ושיממון. תנועות התחייה הלאומיות, ובהן הציונות, בגין שאיפתן לתקומה, התפתחות וקידמה, שאבו השראה מהתפיסה הרומנטית בנוגע לשינוי חברתי, ופסלו מכל וכל את הדקדנס.

מנגד, הדקדנס רואה בהתפוררות המרקם החברתי, התנוונות מוסרית ושקיעה תרבותית את כורח המציאות; מוות וריקבון הם מנת חלקם של כל חברה שהיא. על כן, התנועה העמידה לעצמה מעין גיבור, מעין טיפוס של "האינטלקטואל העירוני הלא מוסרי, המשועמם, המנוון בגוף ובנפש, הנוירוטי, האגואיסט, התלוש, הפרוורטי, האסתטיקן, השרוי בשיממון מתמיד ונטול סיבה", כפי שכותבת החוקרת חמוטל בר יוסף. מיכאל, גיבור הסיפור בו עוסקת הכתבה, יתגלה ככזה. כמעין תמונת מראה של הרוח הרומנטית,  הדקדנס רואה בגנאלוגיה את היסוד השולט בחייו של האדם ולכן, העבר הלאומי או העממי אכן קונה אחיזה בחיים האנושיים, אך במידה שאינה מאפשרת כל שחרור מהשתייכות גנטית, קרבת דם או מאפיינים לאומיים ועממיים.

שלא במפתיע, היחס לאישה ולאהבה מבחין גם הוא בין התנועות. הרומנטיקה רואה באהבה ביטוי מקודש, טהור ועליון של הרגש, ואף ביטוי אינדיבידואלי של שחרור. על כן, האהבה הרומנטית והרוחנית היא מימוש מסוים של האידאל הרומנטי. להבדיל, הדקדנס, שממעיט בכוחן של הרגשות על פני הדחפים הפיזיולוגיים, מכיר במשיכה מינית גרידא, שעיוורת לאפיון הפרטני של מושאה ומתעלמת מקרבה רוחנית הדדית. לכן, היא כמו מאפשרת משיכה גברית אל מושג האישה הכללי, ללא צורך באישה ממשית; הטיפוס הדקדנטי נמשך לנשיות באשר היא, ולאו דווקא לאישה אחת מסוימת.

ביטויים לשתי ההשקפות ניתן למצוא לדעתי, בסיפור מחניים, מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (ורשה: הוצאת תושיה, תר"ס). הנובלה עוקבת אחר סיפורו של מיכאל, בן לעיירה קטנה במזרח אירופה. לאחר שמאס באורח החיים החרדי, הוא עוזב את המקום בו גדל ועובר לעיר גדולה במזרח אירופה. שם, בבית שכניו הנוצרים, הוא נתקל בנערה שמצאה חן בעיניו עוד בעיר מגוריו הקודמים, ומתברר שהוריה הגויים אימצו אותה מידי כובסת צעירה, שבעלה היהודי נטש אותה ואת ילדתה. בחלוף הזמן שני הנערים קרבים מאוד זה לזה, ומיכאל מודה באהבתו להדוויג, אך הוא מסרב לפתח עמה מערכת יחסים רומנטית. מנגד, הנערה הדוויג, וגם הוריה, תוהים מדוע הוא מסרב לעשות כן, ושוקלים לחתן אותה עם חקלאי פולני בשם שולצה.

בו בזמן, שטשה, מכרה פולניה מבוגרת של מיכאל, מזמינה אותה לביתה. ערב שבת אחד מיכאל נענה להזמנתה, ולמרות המשיכה שהוא חש אליה וחיזוריה, הוא אינו עושה דבר בעניין. לבסוף, כשהוא חש מאוכזב ומתוסכל, הוא יוצא לשוטט ברחובות העיר. שם, הוא פוגשת אישה נוספת ושמה לוטה, והם שוכבים יחד. לאחר המעשה, מתגלה למיכאל האמת הנוראה: לוטה היא אמא הביולוגית של הדוויג אהובת ליבו.

אם כן, בסיפור עצמו כמו גם בנפשו של מיכאל גיבור הסיפור, ישנו עימות בין שתי הגישות – הרומנטיקה והדקדנס. הטרגדיה האישית שלו, שהיא מנת חלקם של יהודים רבים בגולה, היא תוצאה של ההתנגשות ביניהן, ושל הניסיון העקר של מיכאל לקיים אורח חיי על פי הרוח הרומנטית. למעשה, אוכיח כיצד ממיכאל, כבן לעם היהודי, נשללה היכולת לבחור את אורח החיים שהוא ביקש לעצמו: הוא סבור שהגשמה של עקרונות התנועה תוביל אותו לגאולה ותשים קץ לייסוריו, שנובעים בין היתר מחוסר שייכותו לקהילה הקודמת שלו. אך בשלב כלשהו, השאיפה הזו בוגדת בו, מובילה אותו לחטא וכמו משליכה אותו לחיק הדקדנס. לכן, אראה כיצד ניתן לצייר תמונה רומנטית של הסיפור מחניים, ולאחר מכן אציג תמונה הפוכה של היצירה – כשהיא מוארת בתאורה דקדנטית.

ראשית, נראה שלאורך היצירה, מיכאל נותן עודף מקום לרגשותיו. אמנם בתחילת הנובלה הוא שם בראש מעייניו את המחשבה ואת ההגות, ורואה ברגש סכנה: "הוא חושב כי הלב הוא מעשה שטן, הרגשתו הם מעשה שטן וגם השירה היא מעשה שטן". ברם, מאוחר יותר הוא משנה דרכיו, כשמתחוור לו שהרעיון והמחשבה הטהורה אינם טובים לבדם והוא זקוק לכוח נוסף: הרגש. הבנה זו נוחתת עליו בעוצמה וכמעט הופכת את עולמו על פניו; את השירה והרגש, שכה תיעב לפנים, הוא מבכר כעת: "עד עתה לכאורה היה הכל בו במחשבה ובהיגיון; ועתה הוא שומע על קרקעית המחשבות מעין המיית רגשות".

יש לתת את הדעת גם על ההתרחשות שהייתה סיבתו של המהפך הרגשי בחייו של מיכאל, שחל לאחר חלום בהקיץ שחלם בשעת שוטטות בשדרות העיר. החלום עצמו עסק בחייהם המשותפים שלו ושל הדוויג בחירת ליבו בטבע האירופי; מיכאל מתאר לפרוטרוט את הבריחה מחיי העיר, את אורח החיים הכפרי ואת הסביבה הפראית בה יחיו. הדמיון שלו עולה בקנה אחד עם הרעיון הרומנטי לפיו יש ביציאה לטבע גאולה מסוימת, שיכולה לספק לאדם שלווה מחיי העיר על תחלואיה ולרפא את הנפש.

כזכור, התפיסה הרומנטית נתנה מעמד מיוחד לחלום, כאמצעי לגילוי של אמיתות נסתרות ועליונות, ואכן הפנטזיה הכפרית של מיכאל מובילה אותו להבנה של אמת אחרת מזו שלאורה חי עד כה. נוסף על ההכרה בעצם שלטונו של הרגש, ייתכן שמיכאל מנסה ליישב באותה פנטזיה מחלוקת פנימית שלו, בדבר מערכת היחסים שלו עם הדוויג. הוא נרתע מהעובדה שהיא נוצרייה מאמינה, ומשווה בנפשו שחיים בכפר, מנותקים מהחברה, יאפשרו לו לגשר על הפער הזה. כלומר, עצם האפשרות לדמיין, ובפרט דמיון של חיים מחוץ למוסכמות החברתיות, מעניקה לו שלווה מסוימת.

דומני שניתן ללמוד על עקרון רומנטי נוסף שעולה מהחלום ושמיכאל חי על פיו: הדבקות באהבה. מיכאל לא מוכן לוותר על אהבתו להדוויג, למרות השוני המעמדי, המגזרי והאמוני ביניהם; הוא מדמיין מציאות בה הם יכולים לחיות יחדיו, ורואה בקשר שלהם שחרור מעול המסורת אבותיו שהוא נושא עמו. כשהוא מעלה במחשבתו את האפשרות להינשא להדוויג, הוא קושר בין הנישואין ובין הניתוק התרבותי שהוא כה מייחל אליו: "ועמה ילך לארץ רחוקה. להוריו ולרעיו יחדל לכתוב, יחדל לקרוא עברית ולדעת את הנעשה בתפוצות ישראל ויחיה עמה בעדן החיים החופשים מבלי נחלת אבות וייסורי אבות". עבורו, אהבתו להדוויג היא פריצת המגבלות החברתיים שהכתיבה לו מסורת אבותיו, ונראה שהוא מצדד באידאל הרומנטי, על פיו האהבה הרומנטית היא ביטוי ליכולת של הפרט היחיד להשתחרר מכבלי החברה הכללי.

בנוסף, במערכת היחסים שלו עם הדוויג ניתן להיווכח בעליונות הרגש על היצר בחייו של מיכאל. למרות שהוא מגלה משיכה מינית להדוויג, מיכאל מסרב להכיר באפשרות כזאת. כך הוא קובע את גבורת הרגש על היצר בחייו: משום שהיא כה יקרה לו, הוא נזהר מלבוא עמה במגע, על אף המשיכה אליה. כך גם במפגשו עם שטשה: הוא חש, כמוה, בתשוקה המשותפת להם, אך נמנע מלעשות דבר בעניין. דומה שהוא מושל בתאוותיו ולא מתיר להם להשתלט על רוחו. בהמשך הסיפור, כפי שאדגים, נבצר ממנו לעשות זאת.

ערך רומנטי נוסף שמיכאל חי לאורו הוא האמונה בהיתכנותם של שיפור והתקדמות. הוא עוזב את ביתו ויוצא "לאשכנז, לארץ החופש והדרור", מתוך שאיפה לחופש אמוני ואישי, והוא מטפח תקוות באשר ליכולת של המסע לארץ חדשה להגשים את החופש שהוא מייעד לעצמו. מיכאל מנסה בכל מאודו לתת מזור לנפשו ולשים קץ לשאלות שמענות אותו, שבאים לידי ביטוי באופי ההגותי והפילוסופי של לימודיו. אך מלבד זאת, הוא נותן דעתו על תיקון עולם, משווה בעיניי רוחו עולם אידאלי, ושוטח בפני עצמו מעין הצהרה על האוטופיה לראות עיניו: "כולם חיים באחווה ושלום, יחד גם את החי למינהו ישלימו".

לאור כל זאת, נראה שמיכאל פוסע במשעול שסופו אורח חיים רומנטי, כשהוא מגשים, לכאורה, מספר עקרונות של אורח חיים כזה: בסיוע פנטזיה, הוא משיל מעליו את שלטון המחשבה, נותן דרור לרגשותיו וכובש את יצרו, ומאמין באפשרות שניתנה לו ולחברה כולה להתפתח ולצמוח. אך בסיום הנובלה, מתברר שהגשמה כזו של החלום הרומנטי רחוקה ממנו מרחק רב. כעת, אדגים מדוע ניתן לפגם בהשערה שמיכאל עשוי לצלוח את המסע הרומנטי שלו, וכיצד תחת העולם הרומנטי שמיכאל לכאורה מתנהל בו, מפעמת מציאות דקדנטית וקודרת.

אפס כי מיכאל מחזיק בחזון חברתי אוטופי, והוא מלא בציפייה לגאולה בחייו האישיים, המציאות שהוא נתקל בה שונה בתכלית. במהלך שהותו בעיר החדשה אליה הגיע, הוא נותר מאוכזב מארץ החופש עליה חלם, כאשר הקיטוב והשנאה ששוררים בין בני העדות השונות בעירו נגלים בפניו, והוא עומד בפני סכסוכים חדשים על פני אלה שהכיר ממולדתו. אם לא די בכך, אין ביכולתו להתעלם ממצבו הכלכלי העגום, מבדידותו ותלישותו, שמהווים כולם ניגוד חריף לחלומותיו על החברה המושלמת, כפי שהוא מספר מיד לאחר סיום ההצהרה לעיל: "ובתוך כך הכל אינו שייך עוד לכל, הקור יחזק לפנות ערב, ועליו לשוב לחדרו הצר". כאמור לעיל, אוזלת ידו של הפרט, יחד עם חוסר היכולת להיגאל, הן אישית הן חברתית, הוא מעקרונות היסוד של הדקדנס; הייאוש שמיכאל חש לנוכח ההתפוררות החברתית אליה הוא עד, הוא מנת חלקו של האדם הדקדנטי.

ביטוי נוסף להשקפה דקדנטית הוא השורשים היהודיים של מיכאל, והאופן בו הם נכרכים סביבו וכובלים אותו לזהותו הישנה. בנקודות רבות לאורך הסיפור, מיכאל נתקף געגועים לדתו הישנה, למשפחתו ולקהילתו משכבר. בפתיחת הסיפור, למרות שמיכאל מצהיר שאיננו קורא ספרים עבריים יותר, ושאין בכוונתו להתפלל יותר, הוא מצר על כינוי שדבק באנשים כמותו – מתבולל. הוא טוען בגלוי שלמרות החלטתו להתנתק במודע מדתו, ליבו לפעמים בוגד בו ורואה עצמו שייך ליהדות ולקהילה היהודית: "מוחו נתרוקן מנחלת אבות, ולבו עודנו נעוץ בקברת אבותיו".

הכרזה זו נטענת ביתר משמעות בשעה שמיכאל לא מסתפק עוד בשלטונו של השכל לבד ומוצא לו מושל אחר – הרגש. כאמור, כחלק מתהליך ההגשמה הרומנטי, מיכאל מכיר בעוצמתו של הרגש ומניח לו לפעול את פעולתו עליו. אך באם ליבו נותר יהודי ורק מחשבותיו מסתירות ממנו אמת זו, היא עלולה להיחשף בשנית כשהוא נותן דרור לתחושותיו. כלומר, דווקא המסע הרומנטי שלו, שמימוש החירות והדבקות ברגש בראש מעייניו, יוביל אותו חזרה למקום ממנו התחיל – חיבור בלתי רצוני למורשתו, לעמו ולדמו. נקודה זו מצביעה על עימות בין שתי ההשקפות, בו גובר הדקדנס על הרומנטיקה: התקווה לשינוי, לחירות אישית ולניתוץ כבלים נמוגה אל מול עוצמת הגנאלוגיה. היהודי, ככל שהוא מתעקש לברוח ממורשתו, זו רודפת אותו.

המאבק בין שתי ההשקפות, כפי שהוא בא לידי ביטוי בתוככי נפשו של מיכאל, מגיע לשיאו ליל שבת אחד. אז, מיכאל גמר אומר בליבו לקבל את הזמנתה של שטשה לאחר שחש שאין הוא יכול להפנות עורפו לרגשותיו הדתיים הישנים; בכל כוחותיו הוא מדחיק תחושות שעולות בו, אותן הוא מכנה "שרידי כליון נפש עברי", שעיקרם ברצון לקדש את השבת הנכנסת. המאבק הפנימי שמתחולל בתוכו מביא אותו לבדידות נוראה ומוביל את מיכאל לחפש קרבה אנושית, ונראה שלא בכדי הוא לא נענה להזמנה של שטשה עד לאותו רגע: משנחתה עליו ההבנה שהוא לא יכול להשתחרר מזהותו היהודית, החלום הרומנטי שלו מתחיל להתמוטט; ההכרה שלו בכוחה של הגנאלוגיה, כחוט הראשון להיפרם במעשה רקמה, סופה בהשחתת התמונה כולה. מסקנה זו עשויה לאפיין את אותו ערב כנקודת המפנה של הסיפור, בה החלה הדקדנטיות לגבור על הרומנטיקה.

כשהוא יוצא מאוכזב ומבולבל מביתה של שטשה, מיכאל נמלא תאוות בשרים ומשיכתו הופכת למשיכה כללית לנשים: "כל ראש שחרחר חשוף של נערה העוברת לפניו מעורר את תשוקתו העזה, וכל סינר לבן משכר אותו". קרי, נבצר ממנו מלהוכיח את עליונותו של הרגש, כפי שעשה בעבר, וכעת יצריו לבדם מניעים אותו. זאת בניגוד למעשיו בתחילת הסיפור, אז מיכאל היה מוקדש כולו לנערה יחידה: לאחר שהבחין בה לראשונה, "נערה יפה מחלקת לבדה", הוא זיהה אותה בשנית, לפני שעזב את ארץ מכורתו; משהגיע לארץ אשכנז, הוא מעלה את דמותה בעיניי רוחו; הוא נרעש כשנתקל בה פעם נוספת, בביתם של הוריה, ולאחר מכן פקד את ביתם פעמים רבות, ונמנע מליצור קשרים עם נערות אחרות. באותו ערב, נדמה שאהבתו הפרטנית להדוויג כמו נשתכחה ממנו, וכעת כל שהוא רואה לנגד עיניו זה את דמות האישה הכללית, אליה הוא חש תשוקה יוקדת.

אותו מפגש, יש לציין, התרחש ב"עומק שדרת האילנות […] שם מטיילים רק מעטים", אזור פראי וטבעי יותר מכל מקום אחר בסביבה. העיקרון הרומנטי מורה על הטבע כמקום שמקדם או מאפשר גאולה, בו יכול להתרחש שחרור אנושי אמיתי. אך באותו לילה, הטבע משחרר את היצרים והדחפים הנמוכים והחייתים ביותר; מיכאל נכנע לתשוקותיו ואינו טורח אפילו לשאול את האישה שפוגש לשמה, והוא פועל בחוסר מודעות מוחלטת להשלכות האפשריות של מעשיו. כשמתברר מה אכן התרחש כשמיכאל יצא לבסוף למה שהוא מכנה טבע,  החלום שלו באשר לחיים מאושרים בטבע עם הדוויג נצבע בצבעים קודרים בהרבה מצטייר כגרוטסקה, וברור שהשאיפות הרומנטיות של מיכאל העלו חרס.

התשוקה שחש אז מובילה אותו היישר לזרועותיה של לוטה, אל המעשה שהתגלה אחר כך כבלתי מוסרי וטמא. זוהי דוגמא נוספת לטרגדיה שבבסיס הקיום היהודי, לניצחון הכפול של הגנאלוגיה, וממילא של הדקדנס: לא זו בלבד שחיפוש האהבה הרומנטי שלו, שבתקווה יחלץ אותו ממגבלות החברה, הסתיים במציאת נערה ממוצא יהודי, קשר הדם הוביל אותו למעשה חטא כמו אדיפלי – המשכב עם אם אהובתו. ושוב, קשר הדם לאותה נערה איתה הוא ביקש לממש את האהבה – הוביל את למעשה הבלתי מוסרי החמור שביצע. כך, מיכאל השלים את המהפך שחל בו בין לילה – ונעשה לדמות דקדנטית לחלוטין. מאמצי השווא להותיר מאחור את השורשים היהודיים, ולנסות לחיות את האידאל הרומנטי, גרמו לו לצעוד בדרך הפוכה לגמרי, ולהיכנע לעקרונות הדקדנטיים. בכך, מיכאל מדגים כיצד, לדעתו של ברדיצ'בסקי מחבר הסיפור, היהודי לא אדון לגורלו לחלוטין – ישנם אורחות חיים שאינם בהישג ידו; הבחירה שלו מוגבלת.

למסקנה זו ניתן חיזוק בדמות של הפולני הכפרי שולצה. בניגוד למיכאל, הוא מממש חלק מהאידאלים הרומנטיים, הואיל והוא חי מחוץ לעיר, בטבע. ואכן, ברגעים האחרונים של הסיפור הוא נתקל במיכאל, וכמו מציב מולו מראה עגומה במיוחד: הוא נמצא בדרכו להדוויג. בניגוד אליו, הוא מצליח לבחור באורח חיים רומנטי, לחיות בטבע ולזכות באהבה. דומני שהקורא אינו יכול שלא לחוש צרימה עקב השוני המוחלט ביניהם. האומללות של מיכאל, חוסר האונים שלו וקוצר ידו נעשים בולטים עוד יותר בעקבות מעשה זה.