כל התורה על רגל אחת
"מעשה בגוי אחד שבא לפני הלל. אמר לו : גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת"
תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לא, עמוד א.
"התורה היא פליאה" ענה לו הלל.
"טיפסתי את הר נבו, איזה נוף! נדהמתי", אמר לו הגוי.
"לא מספיק", ענה הלל.
"עשיתי צניחה חופשית"
"לא מספיק"
"למדתי מכניקת קוונטים, איזה דיוק של השם, הופתעתי"
"לא מספיק, תתמקד ביופי האנושי", ענה לו הלל.
"צפיתי בניתוח להוצאת תוספתן"
"לא מספיק"
"צפיתי בלידה"
"לא מספיק"
הפעם לקח הגוי את הזמן וחשב למה התכוון הלל. לאחר כמה שנים הגיע אליו שוב.
"התבוננתי שוב בחבר טוב, גיליתי בו צדדים שלא הכרתי"
"קרוב, אך לא מספיק", ענה לו הלל.
"התבוננתי שוב באדם השנוא עליי, גיליתי בו צדדים שלא הכרתי".
"קרוב יותר, אך לא מספיק", ענה הלל.
"הסתכלתי שוב על אמי, על התכונות הכי רעות בה, התכונות שפיללתי שלא יעברו אליי, התכונות שמעמידות מולי מראה ששורפת את מי שמסתכל עליה. עמדתי מולה , אל מול האש המכלה שבה, וקראתי 'תודה לך השם שבראת אותה כיצד שבראת, כי אוהב אני אותה אהבת נפש, ותודה לך שבראת אותי כמו שבראת, כי אוהב את עצמי אני אהבת נפש'".
חייך חיוך גדול וענה לו הלל: "'ואהבת לרעך כמוך', זוהי התורה כולה".
נר איש וביתו
בתלמוד הבבלי, מסכת שבת דף כא עמוד ב, מנסים לדון על המצווה של הדלקת נרות בחנוכה. וממש במשפט הראשון כתוב "מצוות חנוכה נר איש וביתו". הוויכוח שנהוג להתווכח עליו, הוא האם בביתו הכוונה הבית הפיזי, או שמא כמו שנהוג בארמית ביתו=אשתו. זאת אומרת, האם הוא צריך להדליק נר בביתו הפיזי, או שמא הוא צריך להדליק נר עם אשתו\משפחתו. אני לא רוצה לדון בוויכוח הזה, אלא להניח שמדובר בבית פיזי, לשם זה לקח אותי.
בשיר שאני מאוד אוהב של אמיר ובן הנקרא 'גבעת עמל ב', נאמר בפזמון : ואני אומר לה אמא, כסף לא קונה אהבה, ואת יודעת אמא , את האהבה הם לא יצליחו לגנוב, זה לא עוזר לה, כי רק כסף יקנה לנו בית, ושנינו יודעים כבר , שאין אהבה ברחוב" . מבחינתי, המשפט הזה ממסכת שבת, מנסה להגיד אותו דבר.
חנוכה הוא חג של אור, פנימי וחיצוני, אך בניגוד לכל מיני אגדות דיסני, היהדות אומרת אמירה נוקבת לגבי חסרות בית: אתה לא יכול לקדש את החג אם אין לך בית! זה כמובן לא נופל על האדם הפרטי בלבד, אלא עלינו כחברה. אם לא נדאג שלכל יהודי יהיה בית הוא לא יוכל לקדש את החג! עלינו נופלת האשמה באי קדושת החג. זוהי כמובן אמירה די קיצונית שלי, שמפרשת לא בדרך המקובלת את המסכת, אבל אם נחשוב על מהות החג עצמו, זה בעיני מסתדר בול. בחג של אור, בחג שבו אנו צריכים לצאת מהחושך לאור, איך נעשה זה אם אין לנו אפשרות להדליק אור? אם אין לנו איפה לישון?
היהדות, בניגוד לדתות אחרות תמיד נתנה מקום גם להיבטים הגשמיים ולא רק לרוחניים. אדם הוא לא רק רוח – הוא לא יוכל לחשוב על החג ועל קדושתו, אם לא יאכל, ובטח אם לא ישן כמו שצריך. העיסוק של היהדות בבית לא מופיעה רק בחנוכה, אם חושבים על זה גם בפסח וגם בסוכות הדבר מופיע: בפסח, הסימון של אלוהים על יהודים בפני המצרים היה בפתח ביתם. זה אמנם אולי רק עניין טכני, אבל עניין טכני חשוב. גם בתקופת העבדות, כנראה שלא היו הומלסים יהודים, אחרת הם היו נהרגים כמו המצרים. בסוכות, ההקשר הרבה יותר מוחשי בעיני; מעבר לציון הסוכות כמו שעשו אבות אבותינו, ישנה גם יציאה מהבית אל החוץ, יציאה מארבע הקירות אל הרחוב. בין אם זו מהות החג ובין אם לא, (לדעתי כן), איך אפשר שלא להעריך בית אחרי לינה של שבוע בחוץ? אז אם חנוכה הוא חגיגה של בית שמזכירה לנו כמה כיף זה להיות איש איש עם משפחתו בביתו; באיזו מין דרישה מאוד מינימלית מצד אחד, אך מאוד אינטימית ומשפחתית מצד שני, אז בסוכות מנסים להזכיר לנו שבית זה לא דבר מובן מאליו ושצריך לדעת להעריך אותו.
העיסוק הזה שלי בבית וחשיבותו לא בא סתם. אני משתדל להיות מאוד פעיל במאבק כנגד הפינויים בגבעת עמל. ולאחרונה מנסים לפנות גם את כפר שלם, יאפא, ואת החסרות בית שגרות באוהלים ברוטשילד. כל אלו בבת אחת. אם אינכם.ן מכירות את הסיפורים הללו, אל תרגישו לא נעים, אתן ממש לא היחידות. גם מרצות ומרצים לעבודה סוציאלית ומשפטים אינם מכירים. אבל את זה כבר אכתוב בקטע אחר, בינתיים ממליץ לכולן לגגל, ומי שרוצה גם לפנות אלי, רון שוהם לעוד פרטים בנושא.