חנה ארדנט, המוכרת לקורא העברי בעיקר כטובעת הביטוי "הבנאליות של הרוע", פותחת את ספרה המצב האנושי (בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2014) בתיאור של אירוע יחיד, שהתרחש אי אז בשנת 1957 – שיגור לווין, חפץ מעשה ידי אדם, לחלל. בעיניה, האירוע הוא גילום עוצמתי במיוחד לתקווה, שהיא מנת חלקה של האנושות בעולם המודרני, שהאדם לא יוותר כבול לארץ לעולם. כלומר, שיגור עצם לחלל היא מעין השתתפות בעולם אחר, חדש ומרוחק – והיכולת של האדם לעשות זאת מעידה על אפשרות בה הוא לא יוותר נטוע בקרקע של כדור הארץ לנצח. ארדנט טוענת שהארץ היא "תמצית מהותו של המצב האנושי", ולדידה, בליבו של המרוץ לחלל, לצד ההיבטים הכלכליים והפוליטיים שלו, נמצאת החתירה המתמדת של האנושות להשתחרר מ"המצב האנושי" – על התנאים והמגבלות הייחודים שלו ועל הצורות שהוא פושט ולובש.
ביסוד השאיפה הזו, שהביאה למרוץ לחלל, שוכנת ההנחה שהשחרור ממגבלות הקיום האנושי כרוך בשינוי יסודי של תנאי הקיום: אם האדם יצא מגבולות הארץ, אחד מעמודי התווך של קיומו, אז יתרחש שינוי לטובה במצבו. אך בעוד שהחללית היא הביטוי המוגזם והמוחצן ביותר לשאיפה הזו, גם כלי התחבורה המודרניים האחרים, דוגמת המכונית, הרכבת והמטוס, הם חלק מהניסיון של האדם לברוח מהמגבלות הארציות של קיומו.
אין הוכחה טובה יותר לטענה מצפייה בחדשות או קריאה בעיתון; שם, דיווחים על הנעשה בנמל התעופה הישראלי, על מצב השמיים ועל ההיתכנות לביקורים בחו"ל מוצאת לה מקום של כבוד. בימים כתיקונם, החדשות מתמקדות בריבוי הנופשים והטסים ועל העומס בשדה. נדמה שהישראלי הממוצע זקוק נואשות למפלט מהמדינה שסוגרת עליו, בדיוק כפי שהאדם המודרני מחפש בריחה מהמצב האנושי. אני ורבים מחבריי חולמים ומתכננים חודשים מראש את הטיסה הבאה ועוקבים בקפידה אחרי מחירי טיסות ומצב השמיים. לפי ההמונים שבאים בשערי נתב"ג מדי קיץ, אני לא יכול להתחמק מהתחושה שאותן חופשות, אותן גיחות קצרות מחוץ לישראל, הן הניסיון המקומי להתחמק מ"המצב הישראלי" שנכפה עלינו. הטיסה נתפסת פתאום כגאולה הישראלית היחידה. אולי כתוצאה מהחוסר בשטחים שאינם מיושבים ואולי בגין הגבולות הברורים והסגורים בין המדינה לשכנותיה, ישראלים נוטים לחוש שהמרחב בארץ לא מספיק להם. התחושה הזה גוררת את הסברה על פיה רק טיסה תאפשר להם לברוח ולהגיע למקום אחר.
הצורך הישראלי בבריחה לחו"ל הוא כה אופייני וחזק, עד שלפעמים נראה כי לא החופשה עצמה – הגילוי של מקומות חדשים, המנוחה או המסע – היא הכוח הגואל, אלא עצם ההגעה למקום אחר. הישראלי טס בחדוה לכל מקום אפשרי על פני הכדור, ויעד הטיסה עשוי להיות באותה מידה מוסקבה, דרמסאללה או שיקאגו. הציפיה לטיסה נראית זהה לחלוטין למרות שהיעד או אופי הטיסה יכולים להיות שונים לגמרי, ונסיעות ונוסעים מסוגים שונים לגמרי מתאחדים למען מטרה אחת: הגאולה שמביאה איתה הטיסה, והגעה למקום אחר. כלומר, ייתכן שבלב כל נסיעה לחו"ל שוכנת תקווה אחת ויחידה – שנקודה ב' תספק מזור מהכאב שהוא מנת חלקו של האדם בנקודה א'. בשל הקלות שבה ניתן להגיע ממקום למקום, לא המסע חשוב, אלא רק ההימצאות במקום אחר, חדש.
למרבה הצער, המגפה שפרצה לחיינו בסערה לפני כשנה מקשה מאוד על גאולה מהסוג המדובר. כעת, קשה הרבה יותר לעלות על מטוס ולהופיע במקום אחר, והעובדה הזו מקשה על חייהם של ישראלים רבים, שתשוקת המסע עוד בוערת בהם. זהו, אם כן, הזמן לפתרונות אחרים. בחיבורו בשבחי ההליכה (בנימינה: נהר, 2018), מציע לסלי סטיבן, איש רוח אנגלי ואביה של הסופרת וירג'יניה וולף, פתרון אחד: ההליכה הרגלית. לדבריו, ההליכה ברגל היא התרופה לכל מכאובי המין האנושי, והוא כותב כי "הולך רגל אמיתי אוהב ללכת מפני שהמרחק הגדול מהסחות הדעת מעודד זרם שופע ורגוע של שלווה ומדיטציה מודעת למחצה". כלומר, ההליכה מסוגלת ליצור מרחק עצום בין האדם הפרטי ובין ההמון והסחות הדעת; בעקבות זאת, היא מזמנת מצב מחשבתי-רגשי יוצא דופן: רגוע ואיטי אך לא מנוון וכפוי, בדיוק כמו פעולת ההליכה עצמה.
אמנם בכוחו של הולך הרגל לחצות מרחקים קצרים מאוד ביחס לכלי הרכב הממונעים המודרניים, אך פעולת ההליכה יוצרת חוצץ בינו ובין הסחות הדעת של חיי היומיום. התהום שפוערת ההליכה בין האדם על השיח המדיטטיבי שלו עם עצמו, ובין טרדות החיים ייחודית רק לה: רכבת, מטוס וחללית לא יכולים לעשות זאת, בעוד שבכוחם להרחיק פיסית ממש את האדם מהמקור הגיאוגרפי של טרדותיו, הם לא מסוגלים להביא את האדם לשלווה ולרוגע שהם מנת חלקה של ההליכה בלבד. כלי התחבורה לא מסוגלים ליצור מרחק רגשי או רוחני מהסחות הדעת; לחלופין, מקומות ויעדים חדשים מזמנים טרדות וצרות חדשות.
בעיניי סטיבן, ההליכה היא חיבור ייחודי ויוצא דופן בין האדם, הארץ והיקום, והוא כותב כך: "אולי היעדרם של מחסומים מוגדרים גורם לך להבין שאתה נמצא על פני כוכב לכת המתגלגל בתוך חלל חופשי וחסר גבולות". לדעתי, סטיבן מציע פתרון מסקרן במיוחד למצב האנושי: לטענתו, לא הבריחה ממנו והשימוש במטוסים ובחלליות הם שייפתרו את חידת המין האנושי ואת התנאים והמגבלות של האדם, אלא דווקא חיבור מחודש לכדור הארץ. הואיל וכלי התחבורה וניסיונות הבריחה הפיסיים מהמצב האנושי מזמנים שוב ושוב היתקלות בבעיות וצרות חדשות. רק היציאה החוצה מהחברה האנושית מחד, והדבקות בכדור הארץ מאידך הם אלה שבכוחם להביא את האדם לשלווה; ההליכה מאפשרת לאדם "להרגיש טהור ושלם כליל עם היקום". כלומר לזהות, מתוך כדור הארץ עצמו ולא באמצעות בריחה ממנו, את הקשר ליקום הרחב וממילא, את הטוהר והחופש שהחיבור הזה מביא עִמו.
תאמרו, שדעותיו של סטיבן אולי נכונות לגבי אירופה של סוף המאה ה־19, אך אינן רלוונטיות עוד בישראל הצפופה והדחוסה של 2021. המרחבים העצומים עליהם סטיבן כותב זרים לחלוטין לחוויית הקיום הישראלי, אך לדידו, גם עיר סואנת יכולה להיות מקום להליכה מדיטטיבית: "אף שהרחוב הלונדוני מלא הסחות דעת, אלה מרובות כל כך שהן מנטרלות זו את זו. מערבולת הדחפים הסותרים הופכת לזרם רציף דווקא בגלל היותה כאוטית כל כך, והיא הקובעת את המצב הרגשי אם לא הלוך רוח מסוים של התעמקות". קרי, גם העיר, דווקא בשל הצפיפות והרעש שלה, יכולה לזמן הלך מחשבה מדיטטיבי, מתעמק והרמוני. לכן, גם אם נבצר מאתנו להסתובב בטבע, בארץ ובעולם, פעולת ההליכה עצמה, הן באלפים הן ברחוב דיזינגוף, מזמנת פתרון, ולו חלקי, למצוקות ולקשיים שלנו.
