כתבות

טירוף, זכרון ושכחה בעפיפונים מאת רומן גארי

יובל גאון, מחזור ד'
01/09/2020

בעפיפונים, ספרו של הסופר הצרפתי־יהודי רומן גארי (הידוע גם בשם העט שבחר לו, אמיל אז'אר), מובא דו שיח בין גיבור העלילה, הנער לודו, ובין מורהו הזקן לצרפתית, מר פנדר. הדיון נפתח בהצהרה של המורה, שטוען כי הוא "מצדיע לטירוף הקדוש שלך, של דודך אמרואז ושל כל יתר הצרפתים הצעירים בני ארצנו, שהזיכרון העבירם על דעתם". בעיניי, אותן מילים בודדות מעלות מספר שאלות, מעט טורדניות: ראשית, ומסקרנת במיוחד, היא הקביעה שדווקא הזיכרון העביר את הצעירים על דעתם. נהוג לשייך את הזיכרון למחשבה בהירה, להיכרות טובה יותר עם העולם והלכותיו, וליישוב הדעת. אך נראה שמר פנדר בוחר שלא ליישר קו עם הנחות אלו: לדעתו בכוחו של הזיכרון לגרום לשגעון. שאלה שנייה היא מדוע בוחר הזקן להצדיע לאובדן השפיות ולשמירת הזיכרון של לודו וחבריו.

הרומן, אותו פרסם גארי ב־1980 בצרפת, מגולל את סיפורו של הנער לודו, בן לכפר בחבל נורדמנדי. בתחילת הסיפור הנער פוגש בלילי, בת למשפחת אצולה ממוצא פולני. כעבור מספר מפגשים, בהם הנערים מתוודעים אחד לשניה, הם מתאהבים זה בזו. לרוע מזלם, לא עובר זמן רב ופורצת מלחמת העולם השניה. לילה ומשפחתה בורחים חזרה לאדמת פולין, ולודו, שגר בחווה עם דודו, אמברואז פלרי, נשאר להתגורר איתו. בהמשך, לודו מצטרף למחרת הצרפתית ופלרי דודו נעצר על ידי השלטון הנאצי בעוון פעילות מחאה כנגד המשטר.

פלרי, שנודע למרחוק בזכות יכולתו לבנות עפיפונים מופלאים, נחשב בסביבה לאחד ששפיותו מוטלת בספק, לאחר שחזר ממלחמת העולם הראשונה ובפיו מסרים פציפיסטיים, שלא היו לרוחם של אנשי הסביבה. הדוד נהג לבלות את מרבית ימיו עם העפיפונים שבנה בבית המלאכה שלו, בונה ומשפץ ומעיף אותם ברוח. הוא אסף את עפיפוניו ושמר עליהם היטב, ואף פיתח קשרים רגשיים חזקים לאחדים מהם. העובדה ששהה זמן ארוך במחיצת העפיפונים שלו עוררה השתאות ופליאה בכפר, ורבים מתושבי הסביבה חשו כי עצם קיומו ושפיותו תלויים בהם. על כך מעיד לודו אחיינו, שאמר עליו ש"לפעמים נדמה לי כי העפיפון הוא המחזיק באמברואז פלרי". למרבה האירוניה, העפיפונים המרחפים בשמיים הם אלו שמחברים אותו לקרקע.מצבו הנפשי של פלרי, אם כן, הוא הביטוי הראשון למתחים המקבילים בין זיכרון לשכחה ובין שפיות לטירוף: העפיפיון המרחף ברוח, מוחזק על ידי חוט דק ותו לא, ארעי למדי אך לא נשכח. כל תעופה שלו, כל דקה שהוא נמצא בשמיים נחקק בזכרון הצופים. דווקא התחביב החריג של פלרי, שנחשב לשגעונו, מהווה נקודה של רוגע והיגיון בחייו; העיסוק המשונה שלו הוא זה שמשאיר אותו שפוי.

אך הדוד איננו היחיד שנדרש להשתמש בשגעונו בכדי לשמור על שפיות. כמוהו גם חברו הטוב, השף הכפרי מרסלן דופרה. לאורך כל שנות המלחמה, הוא ניסה בכל כוחותיו לשמור על שמה הטוב של קלו ז'ולי, המסעדה אותה ניהל, ולדבוק בכל מחיר בבישול הצרפתי. בעיניו, בישוליו ואיכותם הלכו יד ביד עם מצבה וכוחה של צרפת; הוא חש כי במידה ויחדול ממאבקו, להמשיך ולבשל כראוי גם בזמן המלחמה, צרפת, ועימה הבישול והתרבות הצרפתית, תרד סופית מגדולתה. גם כשקרבות ניטשים ברחבי צרפת, הוא המשיך לבשל מנות גורמה והקצונה הגרמנית של האזור סעדה אצלו לעיתים תכופות. מנהגים אלו עוררו את חמתם של החלקאים סביב, שחששו שהוא, בדיוק כמו פלרי, איבד את שפיותו ושקע לחלוטין בעולמו, מוקף סירים ומחבתות. תושבי הסביבה קבלו עליו שהוא "משמש דוגמא של התרפסות וזנות בלתי נסבלת", מפני שהוא הסכים לארח את חיילי צבא גרמניה.

דופרה, מתוך חשש כבד לגורלה של המסעדה בזמן הכיבוש הגרמני, "הסתגר בלשכתו עם אוסף שלש מאות התפריטים שלו שנרשם בהם כל מה שעשה את 'קלו ז'ולי לשם דבר בדורות האחרונים". למרות שהוא נעצר פעמים רבות, מתוך תקווה שימסור את המתכונים לקצונה הגרמנית, הוא סירב בכל תוקף לעשות זאת. בכך הוא ביקש, דרך מתכוניו, להיעשות דוגמא מופתית למרד הצרפתי בכובש. נדמה, שבמעשיו הוא הגן על זיכרון: זיכרון של צרפת חזקה וגאה. אם כן, פלרי ומרסלן דופרה, נאחזים בכל כוחם בדבר יחיד, שיגעון מיוחד רק להם, שניחן ביכולת לשמור עליהם שפויים. לצידם, אך מעט שונה מהם, גם לודו הצעיר חווה את המתח בין שפיות וטירוף.

בפרוץ המלחמה, עם היעלמותה של לילי אהובתו, לודו לא מרפה מהזכרונות שלו ממנה, של הזמן שבילו במשותף ושל אהבתם. בתחילת המלחמה, הוא יצא לשיטוטים תכופים בסביבה, תוך שהוא משווה לנגד עיניו את אהובתו. בעקבות זאת הוא נחשב למשוגע בעיני העוברים והשבים, אך המעמד שקנה לו כשוטה הכפר סייע לו בפעילותו לטובת המחתרת הצרפתית: הוא הלך ושוטט לנפשו, סהרורי לכאורה, וכך אסף ידיעות וחדשות על הנעשה בשטח. נראה שהזיכרון של לילי, כמו גם השגעון שנלווה אליו, מעניק לו את הכוח לשרוד ולפעול גם בזמן הכיבוש. בהמשך הרומן, כשהוא חדל מלהעלות בעיני רוחו את דמותה של לילה, לודו מצר על שנסיבות המלחמה "כפו עלי את הצורך להישאר שפוי, והטירוף החל נוטש אותי". בזאת הוא מכיר ביתרון שניתן לטירוף. כשהוא פוסק מלהיאחז בזיכרון, הוא נכנע מכורח הנסיבות לשפיות.

כעת, ברצוני לחזור לשאלות איתן פתחתי. בהמשך השיחה של המורה מר פנדר ולודו, הם מעלים בזכרונם ויכוח ישן שלהם, מימי בית הספר. אז, המורה ביקש מתלמידיו להשוות בין הביטוי 'להישאר בחיים' ובין הביטוי 'לשמור על השפיות' ולבחון האם יש סתירה ביניהם. לודו טען, ולכך הסכים המורה, שלעתים להישאר שפוי יכול להיות ההפך הגמור מלשמור על החיים ועל טעמם; שהשפיות אינה מסתכמת בפעולה על פי ההגיון וביישוב דעת. בעיני מרבית הדמויות בספר, ההיאחזות חסרת הפשרות בזיכרון, כמו גם ההתמסרות לשיגעון, הם הדרך היחידה להישאר שפוי, ולהישאר בחיים.

אתאר, לקראת סיום, את החוויה האישית שלי מקריאה בספר. את עפיפונים קראתי בתקופה רבת שינויים בחיים שלי: התחלתי לאחר סוף המכינה וסיימתי עם השבועות הראשונים לגיוס. באותה תקופה הרגשתי שהמעבר החד, מטירוף נוסח המכינה הירושלמית לטירוף האחר, הצבאי, מוציא אותי מדעתי. הזכרונות מזמנים אחרים כה קרובים, היו כמו שייכים לחיים שונים לחלוטין. למרות זאת, הצלחתי לגייס לצידי את מרסלן דופרה, לודו וגם אמרואז פלרי. הדבקות יוצאת הדופן שלהם בשיגעון, והתקווה שלהם לישועה דרך הזיכרון נראתה לי ייחודית ומופלאה. נדמה שאז, כמו תמיד, המפגש בין הזיכרון למציאות וחוסר הנכונות לשכחה הם אלו שהקשו על המצב; ההבנה שחל שינוי והנסיון להבין את פשרו. ניטשה אמר שהרגע הנורא ביותר הוא ההתנגשות בין החלום, הזכרון אך גם השכחה עם המציאות היומיומית. הוא טען ש"ההכרה היא סם המוות לעשיה, אין עשייה ללא צעיף האשליה". נראה שבעבור גיבורי הסיפור, צעיף השכחה בו הם מכסים את עיניהם הוא הזכרון: של אהבה ישנה, של צרפת אחרת. דווקא משום שאינם מסוגלים לשכוח, מפני שאינם מוכנים להיישיר מבט אל המציאות, הם פועלים בה.

כריכת הספר עפיפונים מאת רומן גארי

ואם נבראו שווים, מה אז?

בוגר מחזור ה' עמרי גולדשטיין דן במספר השקפות על שוויון וטבע האדם, ומביע את התנגדותו לתזת ההשקפות הגדורות/לא גדורות של הכלכלן תומס סואל

הצעת חוק או סערה בכוס תה

בוגר מחזור ה' עמרי גולדשטיין משלב כוחות עם אלבר קאמי ועם חז"ל, וביחד מפרקים את הצעת חוק עונש מוות למחבלים.

גמולה מבעלה, אך לא מִמֵסַפרה

בוגר מחזור ה', עמרי גולדשטיין, מפרש מחדש את סיפורו של ש"י עגנון "עידו ועינם".

מודי בר־און – האיש ששינה את איך שעושים טלויזיה

בוגר מחזור ה', עמרי גולדשטיין כותב על איש הטלוויזיה והתרבות מודי בר־און שהלך לעולמו

רגש דתי

בוגר מחזור ה' עמרי גולדשטיין בטקסט אישי על הרגש הדתי

אתגר הסיפור הקצרצר – ווריאציה של זמן ומקום

מנהלת תחום ירושלים שלנו, גלי כוכבי, לא יכלה להתאפק ונענתה לאתגר הסיפור הקצרצר פעם נוספת. לפנינו ווריאציה של זמן ומקום.

אתגר הסיפור הקצרצר – יורם וימימה

בוגר מחזור י', איתי על פיט, נענה לאתגר הסיפור הקצרצר, והנה הוא מגיש לנו שתי וריאציות יצירתיות ומהנות להפליא.

הגיבור שהיה

בוגר מחזור ו' מתן שטיינר מגיש שני פרקים ראשונים מתוך סיפור קצר מעורר מחשבה שפרקיו הבאים וסופו יוגשו בהמשך.

החירות להיות יהודי

בוגר מחזור ה' תומר בן־טל, שמדריך בימים אלה במכינה בקרית יובל, כותב לכבוד פסח על המשמעות של להיות יהודי, להיות חופשי.

מציאות מקבילה: חג הפסח בקהילת "ביתא ישראל" כראי ליהדותם

בוגר מחזור ו' גל מנשה במאמר אשר בוחן את מנהגי חג הפסח בקהילת "ביתא ישראל" הייחודית.

גלילה למעלה