כתבות

ניהיליזם חוקי

עמרי גולדשטיין, מחזור ה'
29/03/2022

הבעייתיות שבמוסר המשתקף מהחוק המודרני וכן הצעות לתיקון:

השאלה מהו חוק העסיקה הוגים רבים וניתנו לה תשובות רבות ומגוונות, לעיתים דומות יותר ולעיתים דומות פחות. לכל אחת מהתשובות הללו משמעויות מרחיקות לכת בנוגע לדרך בה מתנהלת מערכת המשפט במדינה, וכן בנוגע לתפיסה של בני האדם את המסגרת החברתית־מדינית בה הם חיים, את ערכי המוסר ואכיפתו של המוסר. כיום, נשמעים יותר ויותר קולות אשר רואים בחוק מערכת כללים שעליה לשקף בין היתר את המוסר הנהוג בחברה ושאותו היא רוצה לאכוף. ברוב המדינות הדמוקרטיות החוק משקף ברובו מוסר שמוגדר לפי שיח של זכויות: החוק נועד לשמר בצורה מקסימלית את זכויותיו של הפרט כך שהפגיעה בחירותו של אדם תיהיה מינימלית כל עוד הוא לא פוגע בזכויותיהם של הזולת. במאמר זה אבקש לבחון את המוסר המשתקף מגישה רווחת זו למושג החוק ואת הבעייתיות שבו לעומת המוסר המשתקף מהתפיסה העקרונית שמציג ר' סעדיה גאון בספרו אמונות ודעות בנוגע להלכה, ולבסוף אראה כיצד הפוזיטיביזם המשפטי, על אף בעיותיו השונות, מציע גם הוא פתרון לבעייתיות זו.

במסתו על החירות דן ג'ון סטיוארט מיל בשאלת מרותה של החברה על היחיד ומנסח כלל ראשון לפיו: "אין היחיד חייב לחברה דין וחשבון על מעשיו, כל עוד אין הם נוגעים באינטרסים של איש זולתו".[1]  כלומר, אם ברצוננו ליישם את שיטתו של מיל בחוק במדינתנו, עלינו לחוקק לפי העיקרון הבא: כל מעשה שאינו פוגע בזכויותיו של מי מאזרחי המדינה, הרי הוא מותר בחוק ואין לאסור עליו. ואכן, נראה שכיום עיקרון זה מכוון את החקיקה במדינות רבות וכי רבים מאזרחי העולם המערבי ככל הנראה יסכימו על עיקרון זה מתוך האמונה כי חירות הפרט היא זכות חשובה ממעלה ראשונה ואין לפגוע בה כל עוד אין הפרט פוגע בזכויות הזולת.

לאחר שהסכמנו על העיקרון המנחה של החקיקה בהשראתו של מיל, עלינו לשאול כעת פעם נוספת מהו החוק, זאת על מנת להבין את המשמעות של חקיקה לפי העיקרון שגזרנו מהכלל שניסח מיל. לצורך העניין נענה על שאלה זו לפי הדעה הרווחת כי על החוק לשקף את המוסר שאנו רוצים לאכוף בחברה בה אנו חיים. במובן זה החוק הוא כלי שבאמצעותו החברה המאוגדת במסגרת המדינה הדמוקרטית מכריחה את כלל חבריה לנהוג לפי כללים מסוימים שרוב חבריה רואים לנכון לנהוג על פיהם; החוק כופה את המוסר שבו מאמינים רוב אזרחי המדינה על כלל אזרחי המדינה, זאת על מנת לייצר חברה צודקת שלרוב האזרחים יהיה טוב ונעים לחיות בה.

גישה זו שהצגתי כעת איננה רק הדעה הרווחת בקרב האנשים ברחוב, אלא היא במידה רבה בעלת שורשים עמוקים ונוכחת גם בהגותו של אריסטו. בפרק א' בספר החמישי של האתיקה מציג אריסטו את משנתו לגבי הצדק. הוא מזהה את "מפר החוקים – מעוול ואת שומרם – צדיק" ומוסיף כי "ברור שכל מעשה חוקי הריהו מבחינת מה מעשה צדק; שכל המעשים שאושרו מטעם הרשות המחוקקת, הריהם חוקיים, והרינו אומרים על כל אחד מהם שהוא 'מן הצדק'. […] גם בתחומיהן של שאר סגולות טובות וקלוקלות מצווה או אוסר החוק את אשר נעשה או לא נעשה, וחוק שניתן כשורה, עושה זאת כשורה".[2] אריסטו מזהה את החוק המוצלח ככזה אשר מבטא את כלל הסגולות הטובות ואת הסגולה הטובה המושלמת – היא הצדק. ראוי להוסיף כי אריסטו מסייג את דבריו בנוגע לצדק כסגולה טובה מושלמת ומציין כי היא איננה כזאת "באופן מוחלט, אלא רק בתחום יחסינו אל הזולת".[3] כך למעשה פוטר אותנו אריסטו מהבעייתיות שמיד אציג, אך אינני מעוניין לדון בתפיסת החוק של אריסטו לבדו, אלא בתפיסות הרווחות כיום, אשר מושפעות גם מאריסטו אך לא ממנו בלבד.

אם נחבר יחדיו את העיקרון הנגזר מדבריו של מיל ואת הגדרת המונח חוק הנגזרת מתפיסת החוק הרווחת וכן זו המשתמעת מדבריו של אריסטו, נקבל את הדעה הרווחת לגבי חוק ככל הנראה בקרב רוב אזרחי העולם המערבי: על החוק לשקף את המוסר שאנו רוצים לאכוף במדינה בה אנו חיים תוך שמירה מקסימלית על חירות הפרט והגבלתה רק במקרים בהם הפרט מאיים על זכויותיהם של הפרטים האחרים. מתפיסה זו של החוק נובעת תפיסה מוסרית בעייתית במקצת: אם החוק משקף את המוסר ובה בעת הוא מאפשר לאדם לעשות ככל העולה על רוחו כל עוד אינו פוגע באדם אחר, אזי שאין דבר שאסור לעשותו כשלעצמו, אלא רק כשהוא נעשה ביחס לאדם אחר. כלומר, במצב היפותטי בו אדם חי בבדידות מוחלטת מותר לו לעשות ככל העולה על רוחו. אם כן, במידה מסוימת, תפיסת המוסר הנשקפת מן החוק במקרה כזה היא למעשה ניהיליסטית כמעט – במובן מסוים נקודת המוצא לחשיבה מוסרית שכזו היא שהכל מותר.

בכדי לחדד את הבעייתיות בתפיסת המוסר הנשקפת מהחוק כפי שהצגתי אותו, ברצוני לדון בשאלת הגבולות המוסריים של התודעה: האם לאדם מותר לחשוב ולדמיין הכל? האם כאשר אנו מפליגים במחשבותינו ובדמיוננו, אין זה מן הראוי שנציב לעצמינו גבולות כלשהם? האם כל מחשבה ודמיון הם לגיטימיים? אם נאמץ באופן מוחלט את המוסר המשתקף מהחוק כפי שהצגתיו עד כה, נראה כי אכן כל מחשבה וכל דמיון הם לגיטימיים לגמרי, שכן גם המחשבה והדמיון הפרועים ביותר של אדם, אינם פוגעים כלל באף אדם אחר. אך החוויה האנושית – לכל הפחות זו האישית שלי – היא שאם ברצוננו להיות בני אדם מוסריים, עלינו להגביל במידת מה גם את המחשבה והדמיון; אל לנו לתת דרור לכל דמיון פרוע. נראה שלמעשה אנו מעוניינים להגביל את עצמינו גם כאשר לא מדובר ביחסים בין היחיד לחברה; נראה שהמוסר הבסיסי שלנו אינו מוגבל רק ליחסים בין בני אדם.

ניתן להעלות שאלות נוספות בכדי לחדד את הבעייתיות במוסר המשתקף מהחוק כפי שהצגתי אותו. דוגמא ידועה היא הדיון במצבים היפותטיים כמו לקיחת בעלות על דבר שאינו שייך לי כאשר לקיחה זו אינה פוגעת באיש: נניח ואני עובד במחסנים של חברת ענק כמו אמזון. נניח שבמחסנים מצויה כמות גדולה של פריטים זהים אשר אינם נמכרים כלל ואינם משמשים לדבר. אם אקח פריט אחד שכזה ואהפוך אותו לרכושי, ברור שלא אפגע באיש, שכן בעלי החברה לא ירגישו בכך וגם אף אחד אחר לא מתעניין באותו פריט. אך אף על פי כן, ברור כי מעשה שכזה הוא גניבה לכל דבר. נשאלת השאלה האם אנו רואים בגניבה שכזאת כלגיטימית או לא? האם ברצוננו להגביל את עצמינו מלבצע מעשה שכזה או לא? דיון במצב היפותטי שכזה מראה שישנם מעשים שנויים במחלוקת, אשר אנו רואים בהם לעיתים כלא מוסריים אף על פי שאין הם כוללים בתוכם פגיעה באדם אחר.

אם כן, המוסר המשתקף מהחוק המודרני כפי שהצגתי אותו נראה כבעייתי ביותר, שכן במידה רבה נקודת המוצא שלו היא שהכל מותר. לפיכך, כפי שהראיתי, יוצא שהחוק לא מגביל אותנו מלעשות דברים שחלקנו אכן תופסים כלא מוסריים, כמו דמיונות פרועים אשר אנו מבקשים להימנע מהם או מעשים שנויים במחלוקת מבחינת הלגיטימיות שלהם בעינינו. לצורך פתרון הבעיה אציג כעת שתי גישות שעשויות לפתור את הבעייתיות שנוצרת מתפיסת החוק המודרני כמשקף מוסר מצד אחד ומתיר כל מעשה שאינו פוגע בזולת מצד שני. הראשונה היא תפיסת החוק הדתית הלכתית אשר תופסת אמנם את החוק כמשקף מוסר אך לא מגבילה את החוק ליחסים בין אנשים בלבד. ואילו הגישה השנייה היא של הפוזיטיביזם המשפטי אשר מנתק במידה מסוימת את הקשר בין חוק ומוסר.

לצורך הדגמת הגישה הדתית הלכתית אציג כעת את החלוקה שעושה ר' סעדיה גאון בספרו אמונות ודעות בין המצוות השמעיות והמצוות השכליות. רס"ג מבחין בין מצוות שמעיות למצוות שכליות: ישנן מצוות אשר נובעות מכוח שכלו של האדם, וגם אם לא היו מופיעות בתורה, ברור לרס"ג שהיינו חייבים לקיימן – אלו הן המצוות השכליות ולהן ישנה הצדקה רציונלית. המצוות השכליות כוללות בתוכן את כל המצוות הנוגעות ליחסים שבין אדם לחברו. ראוי להדגיש כי בין המצוות השכליות מונה רס"ג גם מצוות שאינן נוגעות ליחסים בין בני אדם, כמו תפילה ואמונה, אך גם מצוות אלה נובעות לדידו מכוח השכל וניתנות להסקה באמצעות היקשים לוגיים. לעומת זאת, ישנן מצוות שהשכל לא מחייב, אך גם לא שולל. מצוות אלה נובעות אך ורק מכוח הופעתן בתורה, ואילו לא היו מופיעות בתורה, לא היינו יודעים על חובת הקיום שלהן. מצוות אלה אינן עוסקות ביחסי היחיד והחברה – אלה הן המצוות השמעיות.[4]

ובכן, בדומה לעקרון החקיקתי הנובע מגישתו של מיל, גם מגישתו של רס"ג נובעת חקיקה אשר מחייבת אותנו באשר אנו חיים בתוך חברה ואל לנו לפגוע בזולתנו – אלה הם אותם חוקים אשר רס"ג מכנה המצוות השכליות. אך בשונה מהעיקרון החקיקתי הנובע מגישתו של מיל, רס"ג מציג בפנינו גם חוקים שאינם קשורים ביחסים בין בני אדם, וגם לא ניתנים להסקה באמצעים לוגיים – אלה הם אותם חוקים אשר רס"ג מכנה המצוות השמעיות. אם נאמץ את גישתו של רס"ג כעקרון מנחה בהליך החקיקה ובה בעת נשמר את התפיסה לפיה החוק משקף את המוסר, נייצר חוק אשר ממנו נובעת תפיסה מוסרית שמצווה עלינו מעשים מסוימים ואוסרת על אחרים כשלעצמם ולא ביחס לזולת בלבד. תפיסה מוסרית שכזאת תתאים הרבה יותר לתפיסה המוסרית שאנו נוטים לה מטבענו כפי שניסיתי להדגים קודם לכן. מוסר שכזה יש בכוחו להציב בפני האדם גבולות ברורים למחשבה ולדמיון וכן להנחות אותו גם במצבים בהם לא נשקפת פגיעה בזולת מביצוע מעשה, אך המעשה איננו רצוי. כך פותר רס"ג את הבעייתיות הנשקפת בתפיסת החוק והמוסר המודרנית.

יש להדגיש כי אין בכוונתי לרמוז לכך שעלינו לאמץ את ההלכה היהודית או כל מערכת חוקים דתית אחרת כחוק מדינתי. ברצוני רק להצביע על עקרון חקיקתי אפשרי אשר יאסור ויצווה גם על מעשים שאינם קשורים ביחסי היחיד והחברה או בתועלת הכלל או הפרט; עקרון חקיקתי שכזה אמנם עומד בסתירה לעקרון שנגזר מגישתו של מיל, אך הוא פותר את הבעייתיות שבמוסר המשתקף מן החוק.

הגישה השנייה אשר פוטרת אותנו מהבעייתיות שהצגתי במוסר המשתקף מן החוק המודרני, היא גישת הפוזיטיביזם המשפטי. גישה זו ניצבת אל מול גישת החוק הטבעי ועומדת על כך שהחוק הוא תוצר אנושי לחלוטין שאינו מבטא את חוקי הטבע וכן אין זו מטרתו לכפות ערכי מוסר כאלה ואחרים או לשקפם. אחד ממיצגיה הבולטים של גישה זו הוא הרברט ל. א. הארט. בספרו חוק, חירות ומוסר, יוצא הארט כנגד אלה המעוניינים לכפות מערכות מוסריות כאלה ואחרות על ידי החוק. הארט חוזר לגישתו של ג'ון סטיוארט מיל שהצגתי קודם לכן, וטוען כי אמנם לדעתו "עשויים להיות טעמים נוספים המצדיקים את כפיית החוק על אדם מלבד מניעת נזק מאחרים. אלא שבשאלה הצרה יותר הנוגעת לאכיפת המוסר נראה לי כי מיל צודק".[5] כלומר, הארט מסכים אמנם כי על החוק לאסור ביצוע מעשים מסוימים גם במנותק מהנזק הנגרם לזולת, אך הוא עומד על כך שאין זו מטרת החוק לאכוף או לשקף ערכי מוסר כלשהם. בכך פוטר אותנו הארט מהבעייתיות שבמוסר המשתקף בחוק המודרני כפי שהצגתי אותו, שכן הוא פשוט מנתק את החוק מן המוסר.

אם כן, במאמר זה הצגתי את העיקרון החקיקתי המבוסס על גישתו של ג'ון סטיוארט מיל ואשר במידה רבה מנחה את החקיקה המודרנית במדינות דמוקרטיות רבות. לאחר מכן הצגתי את הגישה הרווחת כיום בנוגע לשאלה מה הוא החוק והראיתי את שורשיה העתיקים של גישה זו בהגותו של אריסטו. עמדתי על הבעייתיות במוסר המשתקף מן החוק המודרני כפי שהוא מתבסס על העקרונות והגישות הללו. לבסוף, הצגתי שתי גישות שונות בתכלית אשר מתייחסות לשאלת הקשר בין חוק ומוסר. כל אחת מהגישות הללו מציעה לפתור את הבעייתיות שהצגתי מצד אחר: אחת מוסיפה על העיקרון החקיקתי של מיל עקרונות חקיקה נוספים, אשר לא היו מתקבלים על דעתו של מיל בשום אופן כמובן; ואילו השנייה משמרת את עקרונותיו של מיל אך שוללת את אכיפתו ושיקופו המוסר על ידי החוק. ברור לכל כי לפי שעה אין בעניין זה פתרונות קסם, אף אחת מהגישות הללו איננה מושלמת. לא עמדתי על הבעייתיות בגישות אלה בשל כך שקצרה היריעה מלהקיף חומר כה רב במאמר זה, אך ישנם מבקרים רבים ומשכנעים הן לגישתו של הארט,[6] והן לגישה הדתית ההלכתית.[7]

לסיום, ברצוני לחזור לרגע אל אריסטו ולאותו סייג שהוא מוסיף בדיונו על החוק והצדק, אשר לפיו אין החוק והצדק מהווים סגולה טובה מושלמת "באופן מוחלט, אלא רק בתחום יחסינו אל הזולת".[8] כלומר, ייתכן שכבר אריסטו מבין את הבעייתיות שנוצרת כאשר אנו דורשים מהחוק מצד אחד לאכוף ולשקף את המוסר, ומצד שני לשמור על החירות המקסימלית של הפרט תוך מניעת נזק מהזולת. נראה כי מימי קדם ועד עצם היום הזה, החוק, החירות והמוסר – כשם ספרו של הארט  – עומדים במתיחות מתמדת ומייצרים דיון ער שסופו לא נראה באופק.

הערות:

[1] ג'ון סטיוארט מיל, על החירות, תרגום: אהרון אמיר, ירושלים: הוצאת שלם, 2006, עמ' 112.

[2] אריסטו, אתיקה: מהדורת ניקומאכוס, תרגום: יוסף ג. ליבס, ירושלים: שוקן, 1985, עמ' 111-112.

[3] שם, עמ' 112.

[4] אליעזר שביד, הפילוסופים הגדולים שלנו: הפילוסופיה היהודית בימי־הביניים, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2009, עמ' 28.

[5] ה. ל. א. הארט, חוק, חירות ומוסר, תרגום: אליה גילדין, תל אביב: ידיעות אחרונות (ספרי עליית גג, ספרי חמד), 2006, עמ' 45.

[6] למשל, רונלד דבורקין אשר דגל בגישה הפרשנית, שמייצגה בארץ הוא אהרון ברק.

[7] למעשה כמעט כל גישה הרואה עצמה כנאורה ודוגלת בחשיבה רציונלית עשויה לבקר נחרצות את הגישה הדתית, שכן זו איננה מסתמכת על חשיבה רציונלית אלא על ציווי דתי (או שמעי, כפי שמכנה זאת רס"ג). בעניין זה מעניין לדון בגישתו של תומאס אקווינס שמשלב בתורת החוק שלו את החוק הטבעי פרי הגותו של אריסטו יחד עם גישה לפיה החוק הוא גם צו רציונלי אשר מוטבע על ידי האל ברוח האנושית. בכך אקווינס למעשה מבצע מעין סינתזה בין גישה דתית וגישה רציונלית. אך שוב, קצרה היריעה במסגרת מאמר קצר זה מלדון ברעיונות אלה לעומקם.

[8] אריסטו, אתיקה: מהדורת ניקומאכוס, עמ' 112.

ואם נבראו שווים, מה אז?

בוגר מחזור ה' עמרי גולדשטיין דן במספר השקפות על שוויון וטבע האדם, ומביע את התנגדותו לתזת ההשקפות הגדורות/לא גדורות של הכלכלן תומס סואל

הצעת חוק או סערה בכוס תה

בוגר מחזור ה' עמרי גולדשטיין משלב כוחות עם אלבר קאמי ועם חז"ל, וביחד מפרקים את הצעת חוק עונש מוות למחבלים.

גמולה מבעלה, אך לא מִמֵסַפרה

בוגר מחזור ה', עמרי גולדשטיין, מפרש מחדש את סיפורו של ש"י עגנון "עידו ועינם".

מודי בר־און – האיש ששינה את איך שעושים טלויזיה

בוגר מחזור ה', עמרי גולדשטיין כותב על איש הטלוויזיה והתרבות מודי בר־און שהלך לעולמו

רגש דתי

בוגר מחזור ה' עמרי גולדשטיין בטקסט אישי על הרגש הדתי

אתגר הסיפור הקצרצר – ווריאציה של זמן ומקום

מנהלת תחום ירושלים שלנו, גלי כוכבי, לא יכלה להתאפק ונענתה לאתגר הסיפור הקצרצר פעם נוספת. לפנינו ווריאציה של זמן ומקום.

אתגר הסיפור הקצרצר – יורם וימימה

בוגר מחזור י', איתי על פיט, נענה לאתגר הסיפור הקצרצר, והנה הוא מגיש לנו שתי וריאציות יצירתיות ומהנות להפליא.

הגיבור שהיה

בוגר מחזור ו' מתן שטיינר מגיש שני פרקים ראשונים מתוך סיפור קצר מעורר מחשבה שפרקיו הבאים וסופו יוגשו בהמשך.

החירות להיות יהודי

בוגר מחזור ה' תומר בן־טל, שמדריך בימים אלה במכינה בקרית יובל, כותב לכבוד פסח על המשמעות של להיות יהודי, להיות חופשי.

מציאות מקבילה: חג הפסח בקהילת "ביתא ישראל" כראי ליהדותם

בוגר מחזור ו' גל מנשה במאמר אשר בוחן את מנהגי חג הפסח בקהילת "ביתא ישראל" הייחודית.

גלילה למעלה