כתבות

הצעת חוק או סערה בכוס תה

עמרי גולדשטיין, מחזור ה'
14/06/2022

עונש מוות למחבלים

השיח סביב עונש מוות למחבלים במדינת ישראל עלה לכותרות בשנים האחרונות סביב גלי טרור חוזרים ונשנים שפקדו את החברה הישראלית. המצדדים בעונש מוות למחבלים טוענים כי עונש זה הינו הולם למחבלים וכן שהוא עשוי לשמש כמנגנון הרתעה ויביא לצמצום פעולות הטרור שעולות לחברה הישראלית בחיי אדם. נשאלת השאלה האם אכן עונש מוות למחבלים עשוי להוות פתרון, אפילו פתרון חלקי למציאות הבעייתית עמה אנו מתמודדים. הטוענים בשנים האחרונות לצורך בהשתת עונש מוות על מחבלים מקורם בעיקר בצד הימיני של המפה הפוליטית בישראל וחלק ניכר מאותם טוענים הינם אנשים דתיים אשר טוענים כי עונש מוות למחבלים גם מתיישב עם אמונתם הדתית ומבוסס במקורות היהדות במידה רבה.

במאמר זה אסקור בקצרה את תולדותיו של עונש המוות בישראל ואת המגבלות החלות על השתת עונש זה על מחבלים. אראה כיצד מהכרת תולדותיו ומגבלותיו של עונש המוות בישראל עולה כי השיח בשנים האחרונות סביב הנושא הוא בעיקרו פופוליסטי הרבה יותר משהוא ממשי. אציג את טענותיהם של המצדדים בעונש מוות למחבלים ואתמודד איתן כשאנסה להציעה טענות נגד מספקות. לשם כך אעזר במסתו של אלבר קאמי אודות עונש המוות הרהורים על הגיליוטינה. לבסוף, ובכדי לחבר עוד יותר את הדיון הפילוסופי לזירה המקומית, אראה כי גם המקורות היהודיים אשר דנים באריכות בנושא עונש המוות, אינם מתיישבים לחלוטין עם הרצון של אותם אנשי ימין מאמינים לקבוע בחוק עונש מוות למחבלים.

מהומה בכנסת ישראל

עונש מוות בישראל – קיים או לא קיים

בשנת 1954 עבר בכנסת החוק לתיקון דיני עונשין אשר מבטל למעשה את עונש המוות בגין עבירות רצח שהיה קיים על פי הפקודה המנדטורית משנת 1936.[1] ואולם בשנת 1977 עבר חוק העונשין המבטל במידה מסוימת את אותו הביטול שעבר בשנת 1954. לפיכך, יש שיופתעו לגלות כי עונש מוות אמנם קיים בחוק הישראלי מאז ועד היום. סעיפים 99-97 בחוק העונשין של מדינת ישראל הנוגעים לסעיף הבגידה קובעים:

 (97א) מי שעשה, בכוונה לפגוע בריבונותה של המדינה, מעשה שיש בו כדי לפגוע בריבונותה, דינו – מיתה או מאסר עולם; (97ב) מי שעשה, בכוונה ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה או ייכנס לריבונותה של מדינת חוץ, מעשה שיש בו כדי להביא לכך, דינו – מיתה או מאסר עולם; (98) מי שעשה, בכוונה להביא לידי פעולה צבאית נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי להביא לכך, דינו – מאסר חמש עשרה שנה; התכוון לסייע לאויב, דינו – מיתה או מאסר עולם; (99א) מי שעשה, בכוונה לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי לסייעו לכך, דינו – מיתה או מאסר עולם.[2]

לפי סעיפים אלו, למעשה ניתנת בידיהם של השופטים במדינת ישראל האפשרות להשית עונש מוות על מחבלים. שהרי בקלות ניתן לפרש את מעשיו של מחבל כניסיון מכוון לפגוע בריבונותה של המדינה, או כניסיון להביא לידי פעולה צבאית כנגד מדינת ישראל או לסייע לפעולה שכזאת. ניתן לסייג ולומר כי סעיפים אלה מופיעים בחוק העונשין בהקשר של בגידה ואילו מחבלים שאינם אזרחי מדינת ישראל למעשה אינם בוגדים אלא אויבים לכל דבר ועניין. ועדיין, סעיפים אלו מאפשרים לגזור עונש מוות על מחבלים ערביי ישראל או בדואים, שהינם אזרחי מדינת ישראל. לפיכך, נראה שכיום עונשי מוות אינם מושתים על מחבלים אזרחי המדינה מהסיבה הפשוטה שהשופטים הדנים בעניינם אינם מעוניינים ואינם מוצאים לנכון וצודק להשית עליהם עונש מוות.

בנוסף לסעיפים אלו מתוך חוק העונשין, קיימת בחוק האפשרות להשית עונש מוות על פי סעיף 43 בחוק השיפוט הצבאי שעוסק בעבירת הבגידה גם הוא.[3] אך כאן מדובר בשפיטת חיילים בלבד ולכן העניין לא רלוונטי לענייננו. יחד עם זאת, על פי תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, דן בית הדין הצבאי בעבירות מסוימות, וככלל "תקנות ההגנה הן סעיפי החוק העיקריים שעל־פיהם נשפטים מחבלים".[4] לפי תקנות אלה ניתן להטיל עונש מוות על מחבלים תחת מספר מגבלות, שהקשה ביותר מביניהן היא חובת החלטת הרכב השופטים פה אחד. כמו כן, קיים גם חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950, אשר לפיו הורשע והוצא להורג אדולף אייכמן. לפי חוק זה ניתן להשית עונש מוות על פשעים מסוימים, אך גם חוק זה מגביל את האפשרות להשיט עונש מוות על מחבלים, בין היתר מכיוון שהוא נוגע לעבירות שבוצעו על אדמת מדינה זרה.

אם כן, נשאלת השאלה מדוע בימינו ממשיכים לדבר על חוק עונש מוות למחבלים אם למעשה קיימת האפשרות החוקית להשית עונש זה. ובכן, כאמור כחלק מתקנות ההגנה לשעת חירום ניתן להטיל עונש מוות על הנאשם רק במידה ומתקבלת הסכמה של שלושת השופטים פה אחד. בהתאם לזאת, כיום המאבק לחקיקה שתוביל ליישום עונש מוות למחבלים בפועל מתמקדת בעיקר בניסיון לאפשר בחוק הטלת עונש מוות על מחבלים בהחלטה של רוב רגיל ולא רק בהחלטה בפה אחד. בהצעת החוק האחרונה שהוגשה בנושא נכתב: "סמכותו של מותב של בית משפט צבאי באזור לגזור על נאשם עונש מוות לא תותנה בכך שגזר הדין ניתן פה אחד, וניתן יהיה לגזור עונש כאמור ברוב רגיל של שופטי המותב".[5] כמו כן, באותה הצעת חוק הוצע כי "הגורם בכוונה או באדישות למותו של אזרח ישראל כשהמעשה נעשה מתוך מניע של גזענות או עוינות כלפי ציבור […] ומתוך מטרה לפגוע במדינת ישראל ובתקומת העם היהודי בארצו, דינו – מיתה, ועונש זה בלבד" (ההדגשה שלי).[6] כלומר, הצעת החוק האחרונה מנסה לחייב שופטים להטיל עונש מוות על מחבלים, זאת בניגוד למצב הקיים בחוק בו השתת עונש המוות מתאפשרת אך לא מתבצעת בפועל.

אני סבור כי כל המאבק המתוקשר של חברי כנסת אחדים מן הימין סביב עונש מוות למחבלים, הינו מאבק פופוליסטי ביותר, אשר לא רק שאינו צודק אלא גם לא פרקטי ונועד ליצור פרובוקציה יותר משהוא נועד לפתור את בעיית האלימות והטרור הגואה במציאות הישראלית. בחלקים הבאים של העבודה אנסה להוכיח טענה זאת. כמובן שישנם עוד פרטים רבים שנוגעים לעניין זה אך קצרה היריעה מלפרט את כולם. בסקירה זו הבאתי את הפרטים הרלוונטיים ביותר לדיון אודות עונש מוות למחבלים במדינת ישראל. כעת, אפנה לבחון את טענותיהם של המצדדים בעונש מוות למחבלים ואנסה להתמודד עמן אחת אחרי השנייה.

עונש מוות למחבלים כהרתעה – כן או לא

טענה קדומה בעד עונש המוות היא זו שהשמיע באופן חד משמעי עמנואל קאנט והיא כי עונש מוות הוא הגמול הראוי ואף המחייב של הרוצח:

 If, however, he has committed a murder, he must die. In this case, there is no substitute that will satisfy the requirements of legal justice.[7]

אך המצדדים בעונש מוות למחבלים בישראל אינם מצדדים גם בעונש מוות לרוצחים בכלל. הם אינם מערערים על ביטול עונש המוות שנכנס לחוק הישראלי בשנת 1954. לפי הצעת החוק שציטטי מעלה, נראה כי המצדדים בעונש מוות למחבלים בישראל רואים בעונש המוות את גמולו הראוי של רוצח מסוג מסוים בלבד: המחבל – זה אשר הרצח שביצע מתאפיין במניעה לאומני, "מתוך מטרה לפגוע במדינת ישראל ובתקומת העם היהודי בארצו".[8] וכן מתאפיין הוא גם בכך שהוא מהווה "רצח יהודים אך בשל היותם יהודים […] מתוך מטרה לפגוע במדינת ישראל […]".[9]לפיכך, נראה כי עמדתו הדאונטולוגית של קאנט אינה עומדת בבסיס טיעוניהם של המצדדים בעונש מוות למחבלים בישראל. נראה כי לדעתם של המצדדים בעונש מוות למחבלים ישנו הבדל בין נרצח יהודי ונרצח שאינו יהודי. מניסוח הצעת החוק ודברי ההסבר הנלווים לה, נדמה כי דמו של יהודי יקר מדמו של לא יהודי. טענה זו אינה מתקבלת על הדעת לטעמי. היא גזענית ומפלה. אילו היו מגישי הצעת החוק רוצים באמת לטפל בבעיית הטרור והאלימות, מתבקש היה לא להפלות בין דם לדם, ולכל הפחות להשית עונש זהה על מחבל שרצח אדם יהודי, וכזה שרצח אדם שאינו יהודי, או אם לדבוק בנוסח הצעת החוק – כזה שרצח למען תקומת העם היהודי בארצו, וכזה שרצח בכדי לפגוע בתקומת העם היהודי בארצו. ובכן, נניח זאת בצד לעת עתה ונפנה לבחון את מטרותיו של חוק עונש מוות למחבלים. נבדוק האם אכן באפשרותו להשיג את מטרותיו, והאם הוא משתלם לנו כחברה.

בהסבר להצעת החוק מגדירים מגישיה את מטרתה כך: " מטרתה של הצעת חוק זו לגדוע את הטרור באיבו, ולייצר הרתעה כבדת משקל".[10] לדידם של המצדדים בעונש מוות למחבלים, יש בידו של עונש מוות להרתיע מחבלים עתידיים מלבצע את זממם. הם סבורים כי אם יושתו עונשי מוות על מחבלים, הדבר יגרום לכל המעוניין לבצע רצח ממניעים לאומיים לחשוב פעמיים ולהימנע מכך. האמנם?

לפי דוחות השב"כ, בשנת 2021 נהרגו 18 ישראלים בפיגועי טרור פלסטיני. מבדיקה שערכתי בסיקור כלי התקשורת הישראלים, עולה כי בשנה זו 13 מחבלים חוסלו בזמן האירוע, וסביר להניח כי מספרם של המחבלים המחוסלים עוד גבוהה יותר, שכן לעיתים משתמשים בתקשורת בלשון נקייה לתיאור גורלו של המחבל, כמו "המחבל נוטרל". לעיתים קרובות מחבל מחוסל אפילו אם לא עלה בידו לפגוע בחיי אדם אלא רק לסכנם. אם כן, נראה כי רבים מהמחבלים מחוסלים בסמוך לניסיון הפיגוע, כך שמחבלים יודעים בטרם יציאתם לפעילות טרור כי הסיכוי שימצאו את מותם הינו גבוהה ביותר. שלא לדבר על תופעת פיגועי ההתאבדות שהייתה נפוצה יותר בעבר. אני סבור כי כפי שטוען אלבר קאמי במסתו הרהורים על הגליוטינה בנוגע לכל רוצח, גם המחבלים "הורגים באופן מסוים, כדי למות".[11]

לטענתו של קאמי "יצר החיים, למרות היותו יצר בסיסי, אינו חזק יותר מיצר אחר, […] יצר המוות, התובע בשעות מסוימות את הרס העצמי ואת הרס האחרים. ייתכן שיצר ההרג עולה לעיתים קרובות בקנה אחד עם רצונו של האדם למות בעצמו, או להתחסל".[12] אני סבור כי גם במקרה של רבים מהמחבלים הפלסטינים הרצון להרוג מופיע לאחר הייאוש המוחלט ממצבם הקיומי ועולה בקנה אחד עם רצון להרס עצמי. אם אכן כך הדבר, אזי אין בידו של עונש מוות למחבלים ליצור הרתעה משמעותית ש"תגדע את הטרור באיבו" כפי שמכוונים מגישי הצעת החוק הנ"ל. בנוסף, קאמי טוען כנגד ההרתעה של עונש המוות כי עונש המוות החשאי הנהוג במדינה המודרנית מוכיח כי אפילו "החברה עצמה אינה מאמינה בדבריה [שעונש המוות מרתיעה את הרוצח]. אילו האמינה באמת […] הייתה מציגה את הראשים [של המוצאים להורג בגיליוטינה בתקופתו של קאמי]".[13] יש לשאול את מגישי הצעת חוק עונש מוות למחבלים, האם לדעתם כדאי להציג לראווה את הוצאתם להורג של מחבלים. אם ישיבו שלא, אזי נדע כי אינם מאמינים ביעילותו של החוק. אם ישיבו שכן, נזדעזע ונזדעק יחד עם קאמי שטוען כי "הפרסום, לא זו בלבד שהוא מעורר אינסטינקטים סדיסטיים שאין לחזות מראש את השלכותיהם ושסופם למצוא באחד הימים את סיפוקם ברצח חדש, אלא הוא עלול גם לעורר התמרדות וסלידה בדעת הקהל".[14]

בנוסף, טוען קאמי כנגד כוח ההרתעה של עונש המוות כי הוא "פועל רק על עדיני הנפש שאינם מועדים לבצע פשע". כלומר, כפי שניסיתי להראות באמצעות נתונים קודם, אדם המהווה מחבל פוטנציאלי אינו נרתע מן המוות כלל. קאמי מוסיף וטוען כי בניגוד לחוק שהוא "איתן ושלו […] טבע האדם אינו כזה, […] הרוצח תופס את עצמו ברוב המקרים, חף מפשע בשעת ביצוע הרצח. כל פושע מזכה את עצמו לפני מתן פסק־הדין". משמע, לעיתים הרוצח אינו חש אשם בעת ביצוע הפשע ולכן ההרתעה אינה עובדת עליו. הוא לא מאמין שיקבל עונש משום שהוא לא מאמין כי הוא אשם. כשאנו דנים בעניינם של מחבלים פלסטינים הדבר נכון כפליים, שכן הרצח שמבצעים אותם מחבלים הוא מבחינתם מוצדק לחלוטין, זאת משום שבעיניהם הוא מתבצע כפעולת התנגדות מחויבת המציאות כנגד העוול הגדול שנגרם להם ולעמם על ידי "האויב הציוני".

לבסוף, קאמי מראה כי ההרתעה, אפילו אם ישנו סיכוי שתעשה את עבודתה, אינה מצדיקה השתת עונש מוות: "דבר לא מוכיח שעונש המוות אכן מרתיע […] [ו]שום דבר אינו מוכיח שעונש המוות אינו מרתיע. […] הנה כי כן, העונש הכבד מכל העונשים, זה הגורר בעקבותיו את הנפילה הסופית של הנידון ומעניק את הזכות העליונה לחברה, נשען אך ורק על אפשרות שאינה ניתנת לאימות".[15] כלומר, ההרתעה של עונש המוות אינה ניתנת להוכחה מוחלטת, ואף על פי כן דורשים המצדדים בעונש זה להשית על הנאשם – בשם אותה הרתעה בלתי מאומתת – עונש מוחלט וסופי באופן בלתי הפיך לחלוטין. "אי הוודאות הגדולה ביותר מצדיקה כאן את הוודאות חסרת הרחמים ביותר.[16] אם כן, קאמי מסכם את טיעוניו כנגד ההרתעה כהצדקתו של עונש המוות: "הבה נקרא לעונש בשמו, […] ונכיר במה שהוא בעיקרו: נקמה". עונש מוות למחבלים ככל הנראה לא מרתיעה, ובטח שלא ניתן להשתמש בהרתעה ספקולטיבית זו כהצדקה לו. לפיכך לא נותר לנו אלא להודות כי עונש מוות למחבלים הינו נקמה בלבד. וכעת, לאחר שהבנו זאת, נצא לבדוק האם הנקמה יכולה להצדיק את עונש המוות למחבלים.

עונש מוות למחבלים כנקמה – כן או לא

קאמי ממשיך לבחון את עונש המוות לאחר שהראה כי למעשה הינו מעשה נקם של החברה ברוצחים – או לענייננו, נקמה במחבלים. מה שיכול אולי להסביר את הנקמה כהצדקה לעונש המוות הוא עקרון הצדק הנושן מידה כנגד מידה. בעניין זה קאמי מסביר כי "עקרון המידה כנגד מידה נובע מן הטבע והיצר, ואינו שייך לממד החוק. החוק בתוקף הגדרתו אינו יכול לציית לאותם כללים שהטבע מציית להם. […] אין החוק עשוי כדי לחקות או לחולל מחדש את הטבע הזה. החוק עשוי לתקנו".[17] כאן מסתמך קאמי על תפיסת החוק כמתקן את הטבע הבעייתי של האדם. מעניין לחשוב האם תפיסה זו אכן נובעת מראיית טבע האדם כרע מנעוריו ודורש תיקון, בדומה לתפיסתו של הובס,[18] או שמא מדובר בראייה קרובה יותר לזו של רוסו, הרואה את הטבע האנושי כטוב, אך מקולקל בידי המוסדות החברתיים ולכן דורש תיקון על ידי המסגרת המדינית והחוק.[19] על כל מקרה, לדידו של קאמי, איננו יכולים להצדיק את עונש המוות באמצעות עקרון המידה כנגד מידה. זאת משום שהחוק אינו קיים בכדי לספק את יצריו החייתיים של האדם. להפך, בדומה לטענתו של הובס, קאמי סבור כי החוק נועד להסדיר את החיים בחברה ולדכא את היצרים החייתיים שעשויים להכשיל חיים שכאלה.

קאמי טוען כי אפילו אם היינו מעוניינים לייסד את החוק כמבטא את יצרינו, האמת היא שעונש המוות אינו שקול לעבירת הרצח, ואני מוסיף – אפילו לא לרצח שמבצע המחבל: "חקיקות רבות גורסות כי הפשע המתוכנן מראש חמור מן הפשע של אלימות טהורה. וכי מהי ההוצאה להורג אם לא רצח שאין מתוכנן ממנו, שגם הנתעב בפשעים, מחושב ככל שיהיה, לא ישווה לו?".[20] נדמה לי כי אפילו המחבל הנתעב ביותר לא כולא את קורבנו במשך תקופה ארוכה של ייסורים נפשיים בציפייה למוות הקרב.  כמו כן, עונש המוות גם ממיט אסון על משפחתו של הנאשם שכלל אינה ביצעה פשע, גם אם ניתן להאשים אותה בכך שלא הצליחה למנוע מבן המשפחה לבצע את הפשע הנתעב. נכון שגם משפחתו של הקורבן נפגעה מביצוע הפשע, אך זו לא סבלה המתנה ממושכת למותו הצפוי של אהובם. קאמי מסכם את טיעוניו נגד הנקמה באומרו כי אין החברה יכולה להעניש במוות את הפושע משום שגם לה יש מידה מסוימת של אשמה בפשיעתו.[21] ניתן לטעון כי הדבר נכון כפליים כאשר מדובר במחבלים פלסטינים שמונעים ממציאות מורכבת בה הם חיים תחת שלטון זר ומדכא. לפיכך, נראה שעקרון המידה כנגד מידה או הנקמה במחבל הנתעב ביותר, אינם מצדיקים את עונש המוות.

עונש מוות למחבלים כהרחקה – כן או לא

לאחר ששלל את עונש המוות כמוצדק בשל ההרתעה ובשל הנקמה, עובר קאמי לבחון את הצדקתו בשל העובדה כי הוא מרחיק לצמיתות את המזיקים לזולת מן החברה. כמובן שעונש המוות אכן מרחיק את המזיקים, אך קאמי סבור כי לא כל הרוצחים הינם חסרי תקנה, וכך, כאשר אנו משיתים עונש מוות על כל מחבל, אנו ממיתים גם את אלה אשר יכולים להשתנות ולתקן את דרכיהם. אך בשל היותו של עונש המוות בלתי הפיך, אין אנו מאפשרים לאדם לתקן את דרכיו, כך שאין אנו מרחיקים מן החברה רק את אלה המסוכנים לחברה אלא גם את אלה שייתכן והיו מסוכנים בעבר אך לא יהיו עוד מסוכנים בעתיד.[22] לפיכך, נראה כי גם ההרחקה מן החברה אינה מספקת בכדי להצדיק את עונש המוות.

קאמי טוען כי "עונש המוות היה מאז ומעולם עונש דתי. […] הערכים הדתיים, ובעיקר האמונה בחיי הנצח, הם אפוא היחידים העשויים לכונן את העונש המוחלט, משום שהם מונעים, על פי ההיגיון המיוחד המאפיין אותם, בעד העונש מלהיות סופי ובלתי הפיך".[23] עונש המוות הינו מוחלט, סופי ובלתי הפיך לחלוטין, ואילו דעת האדם הינה סופית מטבעה ואינה יכולה לשפוט לעולם בוודאות מוחלטת. לפיכך, עונש המוות יכול להיות מוצדק רק באמצעות היגיון דתי שאינו רואה במוות סוף, אלא מכיר בחיים שלאחר המוות. כאן נכנס קאמי לאבחנות מעניינות לגבי הכנסייה הקאתולית והדרך בה היא הפכה להיות מצדיקתו של עונש המוות בעולם הנוצרי, זאת בניגוד לרוח הזמן בו קאמי חי, וכן בניגוד לתורתו המקורית של ישו כפי שהוא תופס אותה.[24]

מכיוון שבמדינת ישראל הכנסייה הקאתולית אינה מהווה גורם משפיע, נראה כי קשה עוד יותר להצדיק את עונש המוות. יחד עם זאת, טוען קאמי כי חוקי דת משה מלמדים אותנו דווקא הצדקה לעונש המוות, אך בהיותו חי בחברה נוצרית הוא קורא להתנער מעונש זה.[25] בכדי להתנער מעונש המוות גם בישראל, ייתכן והיה מספיק לחזור על טענתו של קאמי כי בעידן בו הופקעו מוסדות המדינה מן הקדושה הדתית וערכיה, אין זה אפשרי להטיל עונש מוחלט, סופי ודתי באופיו על אף אחד. אך מכיוון שמדינת ישראל אינה מופרדת לחלוטין מן המוסדות והערכים הדתיים, וכן מכיוון שקאמי טוען כי חוקי הדת היהודית דווקא כן עשויים להצדיק את עונש המוות, ראוי יהיה לבחון האם אכן הדת היהודית מצדיקה עונש מוות למחבלים. לכך אקדיש את החלק הבא במאמר זה.

כריכת הספר הרהורים על הגליוטינה 

עונש מוות ביהדות – כן או לא

אחת האמירות הנשמעות תדיר בפי חברי כנסת ובכלל כהצדקה לעונש מוות למחבלים בישראל היא המימרה המפורסמת לפיה "הקם להורגך השכם להורגו", או בגרסתה המקורית ה"בא להורגך השכם להורגו".[26] נטען כי לפי עקרון מוסרי רשאי ואף חייב האדם להרוג את אויבו המעוניין בהריגתו הוא. אלא שטענה זו כמצדיקה עונש מוות למחבלים מופרכת מכל וכל, שכן עקרון זה בא ללמד על הגנה עצמית בעת הצורך, כלומר בשעה שחייך מצויים בסכנה. אז – ורק אז – ניתנת בידך האפשרות ואף החובה להתגונן מפני הסכנה, גם במחיר של הרג האדם המסכן את חייך. ואילו משחלפה הסכנה, עיקרון זו חולף גם הוא יחד עמה, ושוב אסור לאדם להרוג את אויבו רק מפני שסיכן את חייו בעבר. אך אין די בהפרכה זו, שכן האזכורים לעונש מוות במקרא ובתלמוד רבים מאוד, והעיסוק בו בהגות היהודית ובמשפט העברי הוא רחב מכדי לפתור את הסוגייה כדרך אגב.

ובכן, בבחינה ראשונית נראה כי אכן דת משה מאפשרת את עונש המוות ואף מחייבת אותו. כבר במקרא מופיע עונש המוות בגין רצח: בספר שמות כתוב שה"מכה איש ומת מות ימות" (שמות, כא, 12), וכבר בספר בראשית מסביר ה' כי "שֹפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם" (בראשית, ט, 6). המקרא מאפשר את עונש המוות באופן גורף מכיוון וערך חיי האדם הנברא בצלם אלוהים הוא ערך מקודש. יחד עם זאת, אי אפשר שלא לשים לב לסתירה הפנימית. מחד גיסא, חיי אדם הם מקודשים משום שהוא נברא בצלם אלוהים, ומאידך גיסא, כיצד ייתכן לפיכך שהעונש על לקיחתם הוא מוות?

בכדי לפתור את הסתירה הפנימית הזאת כדאי לבחון את המרחב בו מתגבש החוק המקראי. במאמרו "הנחות יסוד של החוק הפלילי במקרא", מצביע משה גרינברג על ההבדלים בין החוק הפלילי במקרא לבין מקביליו במזרח הקדום: "החוק האשורי והחוק הבבלי גם יחד מכירים בעברות נגד רכוש אשר דינן מוות. […] [ואילו בחוק המקראי] אין עברה נגד רכוש שדינה דין מוות".[27] גרינברג מסביר כי הבדל זה נעוץ בהנחות היסוד השונות של החוק המקראי לעומת החוקים השונים במזרח הקדום: "קיים פער בסיסי בהערכתם של חיי אדם ורכוש – בחוק המקראי קובעת אמונה דתית את ההערכה. בחוק הלא־מקראי – שיקולים כלכליים ומדיניים".[28] גרינברג למעשה טוען כי הדת היהודית מבסיסה הקדום ביותר מעריכה חיי אדם בצורה בלתי רגילה גם ביחס לתקופה קדומה זו. ובתקופות מאוחרות יותר הדבר ניכר אף יותר: "הנחת היסוד המשפטית של חוקי המקרא לגבי הריגת אדם הגיעה לידי ביטויה המושלם ביותר רק בתקופה מאוחרת: ההכרה שאין שיעור לערך חיי אדם הביאה לידי ביטולו למעשה של עונש המוות".[29] גרינברג מתכוון וגם מפנה בהערה למתואר במסכת סנהדרין במשנה ובתלמוד הבבלי.[30]

במשנה ובתלמוד קיים עיסוק רב מאוד – בעיקר במסכת סנהדרין כאמור – בעונש המוות. עיסוק זה נרחב מאוד ונוגע בנושאים פרקטיים מאוד כמו בגין אילו עברות ממיתים ובאיזה דרך ממיתים כל פושע ומתי. יחד עם זאת, התנאים להשתת עונש מוות לפי המשנה והתלמוד רבים מספור, ולמעשה, בפועל עונש המוות כמעט בטל לגמרי בעקבות כל אותם תנאים. עד כדי כך שבמסכת מכות נאמר על ידי רבי אלעזר בן עזריה כי סנהדרין ההורגת אחת לשבעים שנה נקראת סנהדרין חבלנית.[31] נראה כי היהדות במקורותיה ובמסורת הפרשנית שצמחה מהם אכן מעריכה ומקדשת את חיי האדם, ולפיכך מתנגדת לעונש המוות ומנסה לצמצם את תקפותו בפועל כמה שניתן גם אם אינה מבטלת אותו לחלוטין. בהתאם לכך, אני סבור כי גם עונש מוות למחבלים אינו יכול להיות מוצדק לפי מקורות היהדות ופירושיהם, זאת בניגוד לחלק מטענותיהם של המצדדים בעונש מוות למחבלים בישראל.

סיכום ומסקנות

במאמר זה ניסיתי להראות מדוע אני סבור כי עונש מוות למחבלים בישראל לא יכול להוות צורת ענישה צודקת. לא כהרתעה; לא כנקמה; לא כהרחקה; ואף לא כעונש מקובל על פי מקורות היהדות. עוד לפני ששטחתי את טענותיי בנוגע להצדקות האפשריות לעונש המוות, ערכתי סקירה קצרה אודות תולדותיו של עונש המוות בישראל. סקירה זו מעידה כי למעשה קיים – אמנם תחת מגבלות רבות – עונש מוות למחבלים בחוק הישראלי. אני סבור כי הצעת החוק שהוגשה בעניין עונש מוות למחבלים הינה הצעה בעייתית ביותר לא רק מפני שעונש המוות אינו מוצדק לטענתי. אני סבור שמעבר לכך שהצעה זו אינה מוצדקת, היא גם אינה פרקטית בשל היותה כוללת ניסיון לחייב שופטים להטיל עונש מוות בניגוד לרצונם, וכן בשל האפשרות להטיל עונש מוות על אף חילוקי דעות בהרכב השופטים.

אני סבור כי אין זה מתקבל על הדעת לחייב שופטים להטיל עונש מוות במידה ואינם רוצים בכך. וכמו כן, אני סבור כי גם אין זה מתקבל על הדעת להטיל עונש מוות ללא הסכמה מפורשת של הרכב השופטים כולו פה אחד. ראשית כל, לא ניתן לחייב שופטים להטיל עונש כה מוחלט וסופי בניגוד לרצונם. כפי שהראיתי קודם בסיועו של אלבר קאמי, מעולם לא היה ועדיין אין בנמצא מעשה שאנו יודעים לומר במאת האחוזים שבגינו חייב הנאשם במיתה צודקת. בכל עניין תמיד ייוותר ספק קטן, וקטן ככל שיהיה, ספק זה מונע מאיתנו לדרוש ולחייב את השופטים לחלוט גזר דין כה סופי ומוחלט בניגוד לרצונם. כמו כן, אני סבור כי השופט הישראלי הממוצע תמיד יימצא את הדרך לפרש את החוק באופן מחוכם ביותר לצורך היחלצות ממתן גזר דין שלא לרוחו ולכן הצעה זו אינה פרקטית בעליל. שנית, ברור כי לא ניתן לאפשר הטלת עונש מוות – שהוא העונש המוחלט והסופי ביותר – כאשר ישנן דעות חלוקות באשר לענישה בתוך הרכב השופטים– מה שמצביע על חוסר מוחלטות ודורש החלטה שאינה סופית ושניתן להופכה.

אם כן, אני מקווה שהצלחתי להראות את הבעייתיות ואת חוסר היישומיות שבהצעת החוק הנ"ל בנוגע לעונש מוות למחבלים. אני מקווה שהצלחתי להראות כמה הצעה זו לא רק שאינה מוצדקת, אלא גם אינה ישימה ולפיכך נושאת עמה אופי פופוליסטי מובהק. מתוך כך, נראה כי מטרתם של מגישי ההצעה, יותר משהיא לחוקק עונש מוות למחבלים בישראל, היא לעורר פרובוקציה ודיון סוער סביב הנושא, אולי בכדי לגזור קופון פוליטי ולגרוף קולות בקלפי.

הערות:

[1] חוק לתיקון דיני עונשין (ביטול עונש מוות על רצח), התשי"ד-1954, אוחזר מתוך אתר הכנסת בתאריך 30/05/2022: לינק.

[2] חוק העונשין, התשל"ז-1977, עמ' 243, אוחזר מתוך אתר הכנסת בתאריך 30/05/2022: לינק.

[3] חוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, עמ' 177-178, אוחזר מתוך אתר הכנסת בתאריך 30/05/2022: לינק.

[4] סנג'רו, בועז, "על עונש המוות בכלל ועל עונש המוות בגין רצח בפעולת טרור בפרט", עלי משפט, כרך ב', חוברות 1,2, ינואר 2002, עמ' 185.

[5] הצעת חוק העונשין (תיקון – חוק עונש מוות למחבלים), התשפ"ב–2021, מאוחזר מתוך אתר נבו הוצאה לאור בתאריך 31/05/2022: לינק.

[6] שם.

[7] Immanuel Kant, The Metaphysical Elements of Justice, trans. John Ladd, (Indianapolis: Bobbs-Merrill, 1965), p.102.

[8] הצעת חוק העונשין (תיקון – חוק עונש מוות למחבלים), התשפ"ב–2021, מאוחזר מתוך אתר נבו הוצאה לאור בתאריך 31/05/2022: לינק.

[9] מתוך ההסברים שהוגשו יחד עם הצעת החוק הנ"ל, אוחזר מתוך אתר הכנסת בתאריך 01/06/2022: לינק.

[10] שם.

[11] אלבר קאמי, הרהורים על הגליוטינה, תרגום: עדינה קפלן, ירושלים: כרמל, 2008, עמ' 45.

[12] שם, שם.

[13] שם, עמ' 32.

[14] שם, עמ' 39.

[15] שם, עמ' 47.

[16] שם, שם.

[17] שם, עמ' 52.

[18] תומס הובס, לויתן, תרגום: אהרן אמיר, ירושלים: שלם,  2009, עמ' 86-88.

[19] ז'אן ז'אק רוסו, "מאמר על המקור והיסודות לאי־השוויון בין בני־אדם" בתוך: ז'אן ז'אק רוסו, מאמרים, תרגום: עידו בסוק, ירושלים: מאגנס, תשנ"ט; "רוסו, ז'אן ז'אק" בתוך: ג'ונתן ריי וג'יימס א' אורמסון (עורכים), האנציקלופדיה לפילוסופיה מערבית, תרגום: דפנה לוי, יונתן לוי וגיא אלגת, תל אביב: רסלינג, 2007, כרך שני, עמ' 292-293.

[20] אלבר קאמי, הרהורים על הגליוטינה עמ' 53.

[21] שם, עמ' 60.

[22] שם, עמ' 69; 75.

[23] שם, עמ' 77.

[24] שם, עמ' 78-81.

[25] שם, עמ' 88.

[26] בבלי ברכות, נח, א; סב, ב; בבלי יומא, פה, ב.

[27] משה גרינברג, "הנחות יסוד של החוק הפלילי במקרא", בתוך: אברהם שפירא (עורך), תורה נדרשת: חיבורים בשאלות־יסוד בעולמו של המקרא, תל אביב: עם עובד, תשמד, עמ' 26-27.

[28] שם, עמ' 28.

[29] שם, שם.

[30] משנה סנהדרין פרק ה', משנה א' ואילך; תלמוד בבלי, שם, דף מ, סוף עמוד ב'.

[31] משנה מכות, פרק א', משנה י'.

הצעת חוק או סערה בכוס תה

בוגר מחזור ה' עמרי גולדשטיין משלב כוחות עם אלבר קאמי ועם חז"ל, וביחד מפרקים את הצעת חוק עונש מוות למחבלים.

גמולה מבעלה, אך לא מִמֵסַפרה

בוגר מחזור ה', עמרי גולדשטיין, מפרש מחדש את סיפורו של ש"י עגנון "עידו ועינם".

מודי בר־און – האיש ששינה את איך שעושים טלויזיה

בוגר מחזור ה', עמרי גולדשטיין כותב על איש הטלוויזיה והתרבות מודי בר־און שהלך לעולמו

רגש דתי

בוגר מחזור ה' עמרי גולדשטיין בטקסט אישי על הרגש הדתי

אתגר הסיפור הקצרצר – ווריאציה של זמן ומקום

מנהלת תחום ירושלים שלנו, גלי כוכבי, לא יכלה להתאפק ונענתה לאתגר הסיפור הקצרצר פעם נוספת. לפנינו ווריאציה של זמן ומקום.

אתגר הסיפור הקצרצר – יורם וימימה

בוגר מחזור י', איתי על פיט, נענה לאתגר הסיפור הקצרצר, והנה הוא מגיש לנו שתי וריאציות יצירתיות ומהנות להפליא.

הגיבור שהיה

בוגר מחזור ו' מתן שטיינר מגיש שני פרקים ראשונים מתוך סיפור קצר מעורר מחשבה שפרקיו הבאים וסופו יוגשו בהמשך.

החירות להיות יהודי

בוגר מחזור ה' תומר בן־טל, שמדריך בימים אלה במכינה בקרית יובל, כותב לכבוד פסח על המשמעות של להיות יהודי, להיות חופשי.

מציאות מקבילה: חג הפסח בקהילת "ביתא ישראל" כראי ליהדותם

בוגר מחזור ו' גל מנשה במאמר אשר בוחן את מנהגי חג הפסח בקהילת "ביתא ישראל" הייחודית.

אתגר הסיפור הקצרצר – הוריאציה הסדורה

אתגר הסיפור הקרצר שפתחנו לפני כמה שבועות סוף סוף זכה לתגובה הולמת ראשונה. גלי כוכבי, מנהלת תחום ירושלים של העמותה פותחת את התחרות עם וריאציה מתוחכמת משלה לסיפור הספרנית בבית הקפה

גלילה למעלה